השנה ט"ו באב מגיע בזמן קצת מוזר. קצת אחרי שיצאנו מעזה וכנראה הרבה לפני שנחזור לעצמנו. אחרי חודש שבו שנאנו את החמאס, את הCNN, את האו"ם ובעיקר אחד את השני. ופתאום – טאדא! קבלוהו הללוהו, הנה יום האהבה היהודי. אמנם אני מעדיף את ט"ו באב על וולנטיינס דיי (כי ט"ו באב לא היה אנטישמי) אבל זה עדיין מוזר. ביום הזה יש לזוגות הזדמנות להשקיע אחד בשניה, או בשני, כל אחד לפי נטייתו. הזדמנות לצאת להפגין אהבה (למרות שאני אישית מעדיף להפגין אהבה בבית).
מה שנכון
השנה החלטתי לנצל את ט"ו באב כהזדמנות למשהו שכבר הרבה זמן רציתי לעשות (לא, אני לא מדבר על שלישיה עם האחיות פיק). אני מדבר על רשימת טופ פייב של שירי אהבה ישראלים שלא תכלול את "עטור מצחך" (לא שזה שיר רע, אבל חלאס. כמה אפשר?)
*הערה: אני לא מבקר מוזיקה במקצועי, מעדיף לכתוב אותה. הרשימה היא אך ורק הטופ פייב האישי שלי.
5 – עינייך החומות/ זהר ארגוב. שמעתי אותו לראשונה על הדשא ברימון, תאמינו או לא(תודה למאיה שרעבי). "הפרח בגני" אולי יותר קלאסיקה, ו"כבר עברו השנים" הוא בטוח הפקה יותר טובה, אבל דווקא השיר הפחות מוכר והפחות וירטואוזי הוא זה שכובש אותי. דווקא השירה שלא מתאמצת משכנעת אותי שזוהר (הוא זה עם וו, אני זה בלי) חי כל שורה של השיר הזה עד הסוף. משפט מחץ: עד כמה שאני יודע זה השיר היחידי במוזיקה הישראלית שבו גבר אומר לאישה "אל תזלזלי ברגשות שלי".
4 – אל תעזבי את תל אביב/ טנגו (מילים ולחן: מיקי שביב).
למרות שאסף אמדורסקי רצח את השיר לפני כמה שנים, הוא נשאר בקלאסיקות שלי. מיקי שביב מנסה לשמור פאסון מאחורי סיגריה ועיתון, אבל מתאר בדיוק איך זה מרגיש לאהוב מישהי כל כך חזק, שגם אחרי שהיא ריסקה לך את הלב והאגו ועזבה אותך בשביל מישהו אחר אתה עדיין מתחנן אליה שלא תעזוב. את תל אביב, אותך, את מה שאתם ביחד. משפט מחץ: "אם תלכי ממני, אלך גם אני".
3 – אל תשאלי אם אני אוהב/ דייויד ברוזה (מילים: עמוס קולק)
שירי האהבה הטובים ביותר לא מכילים את המילה "אהבה". אני לא יודע מי אמר את זה, אבל הוא צדק. השיר הזה מצליח כמעט לומר את המילה הזו אבל ברגע האחרון מתחמק מהפאתוס. בתחילת השיר חוסר ההצלחה או הרצון לענות לשאלה של הבחורה יכול להישמע כמו חוסר רצון להתחייב או סוג של נכות ריגשית, אבל עד הסוף (אותי לפחות) הוא מצליח לשכנע שהוא אוהב ואפילו מאוד. משפט מחץ: לקרוא לשיר אהבה "אל תשאלי אם אני אוהב".
2-יש בך /החברים של נטשה (מילים ולחן: ארקדי דוכין)
בראשית הנטאשות היה האלבום הזה. עם תחושת הניכור, הנואשות, הבדידות. לפני שיוסי אלפנט זצ"ל שינה את הרגלי הצריחה ופרדי עשה קוק בצהריים. בראי השנים הוא נחשב לפחות טוב בקטלוג שלהם. הוא קשה לעיכול. השיר הכי מינימליסטי ברשימה, יש פה רק זמר עם פסנתר + קצת אקורדיון, וטקסט לא ממש ברור, אבל הגשה ואוירה כללית שמשקפים באופן מושלם רגע שבו אתה קולט מישהי. היא בולטת מבין שאר האנשים. אולי היא קצת מוזרה. אתה פוחד לגשת אליה ולא מבין למה עד שזה מכה בך: יש בה משהו שונה. ואתה ,ידידי, בצרות. משפט מחץ: אין פה, האמת. כאמור, האוירה וההגשה מפצים.
1- לעיתים (מה את מבינה) /רעש
וידוי: במס' אחד שלי יש שיר שפעם לא ממש אהבתי. למרבה הבושה, רק אחרי הקאוור של שלמה ארצי התחברתי אליו. אבל מאז לא התנתקנו. בכל פעם שמרוב שיש מה להגיד לא יוצא כלום, או שאין לי מושג איך להגיד את זה, או שאין מספיק מילים בעולם כדי להגיד את זה – מה את מבינה. המקצב השבור כמו התקשורת של הדובר, הסינתי המנוכר, האקורדים המתוחים ואפילו הזיוף הקל בקול הגבוה (השיר מושר בשני קולות רוב הזמן) הם הרקע הכי טוב שהמילים האלה יכלו לקבל.
אני מאחל לכולכם מישהו שתרצו להקדיש לו/לה שיר אהבה לפחות פעם ביום לכל החיים. טו באב שמח!
עזרו לי בדיונים אין סוף על הרשימה הזו: איתמר נמרוד ואפרת בשרי. תודה.
//זהר רץ