לדעת ליפול

הבר השני הכי אהוב עליי קצת ריק הערב. המוזיקה נעימה ומלודית ומתאימה עצמה לאווירה הקצת זוחלת, האורות מעומעמים כהלכה ומצב הרוח סטטי אך נעים. אני יושב בקצה הבר ליד פינת האוכל וליד הדיג'יי וחברי הטוב, איתם, בין בקשת שיר למחמאה על אחר אנחנו מדברים על החיים. בעיקר שלי.

"בקיצור, אל תחשוב יותר מדי על מה אתה צריך לעשות, תתמקד במה שאתה רוצה לעשות. ויהיה בסדר". הוא אומר לי אחרי שלגם מכוס הבירה הכהה המונחת לפניו.
"זה העניין", אני עונה אחרי שבחצי העתקה אני לוגם מכוס הסודה שלי, "רוב הזמן אני עושה רק מה שאני רוצה לעשות, הבעיה היא שבשאר הזמן אני חושב, אולי אני לא עושה מספיק דברים שצריך?" איתם שותק ומבטו אל מסך השירים. אני לא בטוח אם הוא עדיין מהרהר בדבריי או שמא חזר לעסוק בבחירת שיר מתאים לאווירה העכשווית.
הוא מסתובב אליי נוכח, "שחף, אני מכיר אותך. אם היית עושה את מה שאתה רוצה לעשות כמו שאתה חושב לעשות את מה שאתה צריך לעשות, אולי לא היה לך על מה להתלונן".
"להתלונן אני תמיד יכול", אני עונה מהמותן ומחייך ואז לוקח שנייה ומעכל את מה שהוא אמר.

האם אני באמת עושה את מה שאני רוצה לעשות? ויותר מזה, מה אני בכלל רוצה לעשות?
אני צולל אל תוך השאלות האלה ונזכר שבאותה צלילה מצאתי את עצמי עוד כשהייתי נער בן 16. והנה, 10 שנים אחר כך, עדיין צולל וללא תשובה. ההבדל היחידי הוא לפי השעון שעל בלון החמצן, עוד מעט ייגמר לי האוויר.
כילד, השאלה "מה אתה רוצה לעשות כשתהיה גדול?" נראתה לי תמוהה, "מאיפה לי לדעת? אני בקושי יודע מה אני רוצה לעשות עכשיו!" חשבתי לעצמי, ואז בדרך כלל ובעיקר כי אני ילד, השאלה הייתה מתבטלת בטענה שיש לי עוד זמן ואין מה לדאוג. ועכשיו, ובכן, עכשיו אני כבר גדול.

המוזיקה מתחלפת לקצבית יותר ועכשיו זו איימי ויינהאוס ברקע שמספרת שדחתה את כל אלה שניסו לקחת אותה לגמילה. חבל שכך, איימי. אני מסיים את שארית הסודה בלגימה ומזמין בירה וצ'ייסר - אחד גם לאיתם. שתי בנות מתוקתקות בצד השני של הבר מחייכות, אולי אליי, אולי אליו, אולי אל הבנים שבפינה מימינינו ואולי בכלל סתם, כי טוב להן.  אולי הן עושות את מה שצריך. לשתיהן שיער שטני אך של הימנית קצת בהיר יותר והיא לובשת חולצה מכופתרת עם הדפסים של פרפרים וחצאית שחורה. הכהה יותר שלידה מנצחת עם שמלת כתפיות שחורה וקלילה ומחשוף מרומז. אני מחווה לאיתם לעבר הבנות והוא מהנהנן ואנחנו עושים לחיים. פה זה נגמר. באוויר יש ריח של תובנה מתקרבת וקצת קשה להגיע לשם כשחושבים מהמכנסיים.

אני מלטף את כוס הבירה שמולי, צולל בשנית ונותן למילים לגלוש, "צריך לדעת ליפול", אני ממלמל לאיתם, או לעצמי. איתם מוריד את האוזניה ורוכן אליי כמאזין.
"צריך לדעת ליפול", אני ממשיך, "תמיד האמנתי שבחיים דברים פשוט מסתדרים. אהבה, קריירה, משפחה, אושר, זה דברים שבאים ביחד".
איתם מתיישר ומבטו מטייל מטה, שמאלה ואז בחזרה אליי, "מחשבה מעניינת, תסביר".
אני לוקח שלוק מהבירה ונשימה מהאוויר ומתחיל, "הבחורה הנכונה, למשל", אני מחווה בראשי לעבר הברונטית עם השמלה השחורה, "היא יכולה להתחיל את הכל. זיווג טוב, בריא, ואהבה כמובן, יכול לדחוף אותך לעשות את אותם הדברים שנועדת לעשות, ועם מספיק להט והשקעה כדי להצליח. הצלחה יכולה להוביל לקריירה, הגשמה עצמית ובטחון כלכלי. אלה יובילו אותך למשפחה והמשכיות. ואז, אם תגדיל להעריך את כל הדברים האלה, אין סיבה שלא תהיה מאושר".
"אוקיי, אני איתך. אבל למה לדעת ליפול?"
"כי אנחנו אידיוטים. כולנו. אנחנו נעשה את כל הבחירות הלא נכונות לפני היחידה שכן, ואנחנו ניפול. כולנו. כי היינו עיוורים מכדי להבין את מה שעומד מולנו או אמוציונלים מכדי לעשות החלטה שקולה או… זה לא משנה, אנחנו ניפול. אז בין לבין, עד שתמצא את הבחורה הנכונה או את העבודה שתאהב, צריך לדעת ליפול".

איתם מהנהנן איטיות בהסכמה כמקבל ואז מתיישר ומזמין צ'ייסר - אחד גם בשבילי ואני חושב אם זה בשביל לחגוג את התובנה שזה עתה פיצחתי או סתם כי אני מדבר שטויות.
האורות בבר נראים לי בהירים יותר אבל אולי אלה רק עיניי שהתרגלו לחשיכה. אנחנו עושים לחיים.
"לחיי האהבה", אני מרים, "לחיי האושר", הוא מתקן, "לחיי זיוני שכל בבר באמצע הלילה". אני חותם ואנחנו צוחקים ומרימים והכוסות מתנשקות באוויר. הריח באוויר משתנה ואנשים מתחילים ללכת הביתה. שתי הבנות בקצה של הבר עדיין מחייכות אבל אחרת, חיוך פלסטיק שכזה. אני מנגד מחייך חיוך קטן אמיתי, הראשון שלי הערב. וחושב, הן בטח לא למדו איך ליפול.

//שחף רז