לא יודע כמה זה חוקי לכתוב שוב על סבא שלי.
רק בפוסט הקודם סיפרתי על ביקור שלי אצלו ואצל סבתא, ביקור מוזר, עצוב. לפחות הספקתי להגיד לו שאני אוהב אותו. הוא חייך חיוך גדול בחזרה, אמר לי שהוא יודע ושגם הוא.
לילה שלפני ההלוויה, ואני לא יכול שלא להיכנס למחשבות ללא תוחלת. הספקתי לראות אותו עוד פעם אחת אחרי הביקור ההוא. לא היה לו מושג שביקרתי אותו. הוא כבר נראה אחרת לגמרי, לא כפי שהייתי רוצה לזכור אותו. ואני כל הזמן מעסיק את עצמי בשאלה המיותרת אם טוב שראיתי אותו ככה או לא.
שעה אחרי שיצאנו מהבית הקטן שלו ושל סבתא דוד שלי התקשר ואמר לי שהוא נפטר. אמא שלי מתעקשת להגיד לכולם שהוא חיכה עד שנבוא לבקר אותו בשביל שיוכל להשתחרר. היא כל הזמן אמרה לי לדבר אתו כשהיינו שם וניסיתי, כמה שזה נראה לי טיפשי, ניסיתי.
מצחיק.
מצחיק שאחרי מוות אנשים תמיד מנסים למצוא סימנים.
גם אני, כשהגעתי הביתה אחרי הביקור שיתברר כאחרון, התפלאתי למצוא את ארי ער, כמעט עשר והוא מבקש עוד חיבוק ועוד חיבוק, מושך זמן לפני השינה כמו בכל ערב. אחרי הטלפון זה נראה לי כמו סימן. גם לסבא שלי קוראים ארי.
בדרך כלל כשמתארים אדם שהלך לעולמו (אגב, ביטוי מכובס ומשעשע – הלך לעולמו, מקווה שבעולם שלו יש את כל הדברים שהוא אוהב ומכיר, לזקנים קשה בלי ההרגלים שלהם, ושגם יפגוש את הבן שלו, בעולם שלו. מקווה שהם משיקים כל העולמות הללו) מעלים על נס את כל מה שטוב באותו אדם, ובצדק. גם לי בא לעשות את זה, אבל בצורה שתצדיק את הרוח של סבא. ושתגרום למי שלא מכיר, להבין, אפילו טיפה, מי הוא היה. כי לשכנע את המשוכנעים זו לא בעיה:
- החתונה שלי, סבא שלי מלווה אותי לחופה. אנחנו נעמדים ומחכים לענבל שתגיע. כולם מסביב מתרגשים, גם סבא. זה לא מנע ממנו לתפוס אותי במרפק וללחוש לי באוזן: "הזדמנות אחרונה, אתה עוד יכול לברוח."
- זוגיות של 67 שנים עם סבתא שלי. הסוד שלו? "כן מותק, תמיד תגיד כן מותק."
באדיבות סיון בן-ארי
- שתי פרוסות לחם מרוחות בחמאה, פרוסת שינקן על כל אחת מהן.
- שפם, תמיד. פעם אחת ניסה לגלח אותו, היה מוזר. הוא לא חזר על זה שוב. ובכל זאת, הוא לא סבל את הזקן שלי.
- מכתבים לכל ומכל העולם. הצליח לשרוד גם את המעבר למיילים.
- צבא בריטי, מצרים, מלחמת העולם השנייה. חומרים טובים לסיפורים מעניינים.
- כלבים, בעיקר רועים גרמניים. כשחץ עוד היה בחיים וסבא היה מגיע לבקר, לא היה ספק מי יקבל את רוב תשומת הלב.
- היכולת לדבר עם כולם, בכל עניין. הלוואי ולי הייתה עשירית מהיכולת הזו.
- הלוויה של קרוב משפחה, לא מזמן. אני יושב עם סבתא וסבא על כסאות פלסטיק. מגיעה אישה מבוגרת ומציגה את עצמה כחברה טובה של סבתא, מפעם, כשעוד הייתה רווקה. סבתא לא זוכרת אותה אבל מנסה לשדר כאילו כן. האישה משתמשת בביטוי "כל הדברים שעשינו אז". סבא מחייך. שנייה לפני שהיא הולכת הוא אומר לה בחיוך ממזרי: "בהזדמנות, תספרי לי מה עשיתן ביחד". האישה בורחת מהמקום.
נורא מוזר שבגיל 36 וחצי עדיין יש לי סבא וסבתא. עוד יותר מוזר לשכול סבא בגיל כזה. ועוד אחד כזה שכולם מסביב אומרים שלשניכם יש קשר מיוחד.
היה לנו קשר מיוחד.
הכי מוזר לדבר עליו בלשון עבר.
//מור שפיגל