כשפרופורציות שבאופן טבעי מתעלמים מהן כבר שנים, חוץ מהתפרצויות פה ושם, קופצות עלייך על המסך של האייפון בסוף של סרט.
כמה אירוני, לסיים סרט ובשנייה שהוא נגמר להספיק להוציא את הטלפון מהתיק של ליאור, רק כדי לגלות שבדיוק עכשיו יש שם שיחה בצד השני.
יותר מזה, כמה אירוני לראות כתוביות של סוף של סרט, רק כדי לגלות שעד עכשיו, עד הSlide to Answer הזה, אתה בעצמך היית בסרט. ארוך, מטומטם, קטנוני, ילדותי והכי מזעזע (אבל לא הכי חמור) נטול פרופורציות לגמרי. למי פתאום אכפת בכלל מציון בנזיקין? איך כזה נטל אשמה כבד יכול לנחות לבן אדם על הכתפיים בכזה בום. זו פרופורציה.
איך החלקה של יד על מסך של טלפון משנה את כל הרעיון של ללכת בשוק. להסתכל על כולם יושבים ב-5 במאי מיידנינד ד'יר און ביזנס, ולא להבין אם הם המנותקים נטולי הפורפורציות, או שזה אני שהולך ומסתכל עליהם כאילו הם דמויות בסרט יותר מידי אמיתי?
עוד פרופורציות. אין לי מילים. ובדרך כלל יש לי הרבה מאוד מילים. ואין לי מילים כי ההכרה שלי עוד לא (ותודה לאל על כך) התאמנה בלהבין מוות. בלי שום התיימרות להבין, אבל עצם ההכרה בו כאופציה פשוט מעולם לא לגמרי שקעה שם. איכשהו תמיד הייתי קטן מידי להבין.
Most Beautiful Photos
אז המילים, איך זה שכל מה שאני מסוגל להוציא מהפה כדי לתאר אלו רק מילות "סל" כאלה שמשתמעות למלא פנים אבל בשורה התחתונה מחברות אפס רגשות? הזוי? לא הגיוני? לא נתפס? אבסורד? מקבץ נדבות בן 60 עם כובע של מסיבה על הראש (בקטע יומיומי) זה הזוי. ללמוד הרבה דברים בעל פה זה לא הגיוני. להמשיך ללמוד כשכולם טסים זה גם לא נתפס וגם קצת אבסורד לכל מי שיעיף מבט לתדירות החתימות בדרכון שלי.
אבל אז, כשכל מה שאפשר לראות הן פרופורציות, מבינים שאין שום פרופורציה כאן. אני לא מוצא מילים, כי אין כאלה. מילים כאמצעי תקשורת הן חסרות משמעות כשהן עומדות מול הסוף. למה לתקשר? איזה סוג תקשורת יכולה בכלל לשנות לסוף? הוא פשוט שם, מחכה להכרה שלנו שתנסה לפחות לתפוס אותו. מחכה בלי קשר לפרופורציונאליות.
בואו נעזוב רגע בצד את הסיפור רקע לכל זה, כי הוא רלוונטי רק כטריגר. כל כך הרבה כבוד ואמפתיה אני חולק עכשיו, שאני פה רק מסייע. אבל אני פשוט לא מסוגל להכיל את השרירותיות של הקיום. מי בכלל העלה על דעתו אופציות לסופים? אנחנו רק חושבים מה הלאה, כאילו יש לנו בכלל יכולת החלטה. אנחנו נלמד כדי לקבל עבודה טובה, אנחנו נשתזף כדי להראות טוב, אנחנו נשתה כדי להנות. אבל מה אנחנו נעשה כדי להתמודד עם סוף? איפה נכנס פה הכדי שימלא את חלל התוצאה שאנחנו ממש צריכים כשאנחנו בוחרים דרך? איזה תוצאה? איזו דרך אם באמצע נופלים?
אלו הן הפרופורציות, כמה רגעיים אנחנו, כמה הדאגות שלנו מגוחכות. כמה כל המילים שנחפש, הם אף פעם לא יביעו רגש. כי אין איך לרגש, או שאין מוטיבציה לרגש כי בעצם אין באמת איך לרגש.
Most Beautiful Photos
ועוד תהיה לסיום. לא בטוח כמה ממכם/ן יבינו מה שאני אומר עכשיו. אבל אני פשוט מתקשה להבין איך אפשר להתמודד עם דברים שהם מעבר להכרתנו, בלי להאמין בעזרה מעבר להכרה שלנו? כן, כן, הקב"ה. בה' הידיעה. עזבו מצוות ועניינים, תשאירו בצד רגשות אשם של אמונה וחיים רחוקים מאמונה (או שזה רק אני). איפה הפח זבל רגשות הזה שאפשר להשליך עליו הכל? איך פורקים דברים? אני, בתור בן 25, חשבתי שסוף הוא פרופורציונאלי בגילנו, אבל אז אתה מחליק אצבע על מסך, ומבין כמה שאנחנו בעצם רק הבל.
//נדב מור