תמיד אתה אומר לי להפסיק להסתכל לצדדים. להפסיק לקנא במה שלאחרים יש ולי אין, כי יש לי הרבה ויכול להיות שמה שיש לי האחרים היו מתים שיהיה להם.
כל החיים ניסו להחדיר לי את זה לראש וגם אתה. בעיקר אתה. כי אליך אני הכי נפתחת ולידך, לצערי, אני לא מצליחה להסתיר גם את הצדדים המכוערים שלי. אתה כל כך קרוב, כל כך הנשמה שלי, שמולך תמיד הכל גלוי וחשוף.
לצערי לא תמיד השיחות עזרו. המשכתי להסתכל מסביב ולתת לזה להשפיע עלי, כשכל פעם נמחק לי מהראש שהדבר הכי חשוב, יקר ונשגב נמצא כבר אצלי.
כשהכל עוצר לשנייה אתה מבין פתאום כל כך הרבה דברים עד שהתודעה שלך מסתנוורת.
אני חושבת יותר מדי, אני חושבת בלי הפסקה, בוחנת הכל בלי הכרה, שום דבר לא נצחי ומוחלט אצלי.
כשהחבר הראשון שלי היה מסיים כל שיחה ב"אני אוהב אותך לנצח" לא הצלחתי להוציא את המילה הזאת מהפה שלי. "לנצח", אפילו האגדות עצמן לא מאמינות בזה.
תמיד קינאתי באלה שאצלם הכל פשוט וודאי – אלה שלא חושבים יותר מדי. מקימים משפחה בגיל 0 ויודעים שזה הדבר הנצחי. או אלה שרווקים עד גיל 100 ויודעים שזה זה. אני אף פעם לא יודעת, רק שואלת את עצמי אלפי שאלות. ואז מגיע הרגע הזה, שבו זה שיושב למעלה (תקראו לו איך שתרצו) פשוט מחליט לעשות לי מבחן קטן. מבחן עמידה בציפיות.
9Rooms
זו לא פעם ראשונה שזה קורה לי. כשהייתי בת 7 עברתי ניתוח מסובך שלאחריו קיבלתי ספר תהילים קטן. אמא שלי, האתאיסטית המוחלטת, דרשה ממני שכל לילה לפני השינה אני אגיד משאלה אחת בלב, אנשק את הספרון ואשים אותו מתחת לכרית- "אני לא יכולה להבטיח לך כלום ולתת לך סיבה אמיתית, אבל בבקשה, בשבילי, תעשי את זה". אז עשיתי. כילדה זה נהיה מנהג נרכש כזה. עם כל שנה המשאלות טיפה השתנו, אבל תמיד היה לי משפט מפתח להתחלה ולסוף "תעשה בבקשה שאמא, אבא, גל ודנקה יהיו בריאים ויחיו לנצח". לציין את החתול היה חשוב מאוד, אבל אחר כך השם שלו הוחלף בשמות בני הזוג בקצב מסחרר. התפילה הפכה למעין "סייל" סוף עונה כזה – כמה שיותר שמות במשאלה אחת בודדת.
ואז התחיל הגיל הזה של לחזור הביתה בשעות שכבר לא נחשבות ללילה ומה? להתפלל עכשיו? אבל כל העיקרון הוא שזה יהיה בלילה. לאט לאט הפסקתי עם זה וכשהתגייסתי הייתה לי סיבה טובה – אני מפחדת לאבד אותו בבסיס – שיישאר בבית. וככה הוא נשאר בבית, כבר לא מתחת לכרית, באחד המדפים מעלה אבק.
ביום חמישי אחרי יום מדהים, הטלפון צלצל והספיקר הכריז חגיגית "מוכן? נכנסים לחגוג לך יום הולדת בעזה. אה… ותכין תיק.. להרבה זמן".
כשהכרנו הייתי מדריכה ביד ושם והוא המפקד של החיילים שבאו לשמוע את ההדרכה שלי. הוא נראה לי הדבר המדהים ביותר בעולם. "המפקד שלי" אהבתי לקרוא לו, כמו כל חיילת הורמונלית בת 19.
באותו חמישי המפקד שלי היה צריך לחזור חמש פעמים על נוסח כניסה לעזה לחיילים שלו, כשאני יושבת מהצד.
כאלה הם מפקדים…מבצעים את הנדרש כשנדרש מול מי שנדרש. וההוא שלמעלה מגחך ואומר "אחרי 16 שנה, הגיע הזמן שלך לביקורת קצרה".
כל הדרך הביתה, מבעד למילה "עזה" שלא מפסיקה לחלחל לי למוח עד הרגע הזה, משפט אחד לא יצא לי מהראש "זה מבחן. אסור לקנא. זה מבחן. אסור להשוות". וזה מבחן, כי אסור לקנא ולהשוות ולחשוב שמה שיש לך לא מספיק. כי מה שיש לך זה עולם ומלואו. ויש רגעים שבהם אף מחשבה פתאום לא עוברת יותר בראש חוץ מההבנה כמה מטומטם היית.
הוקל לי – אין לי יותר מדי מחשבות יותר, יש לי רק מחשבה אחת שלא נותנת לי לנשום – שהכל ייגמר כבר, אני מתחננת.
אז אני לא יודעת מי יושב שם למעלה ואם בכלל ואני לא רוצה להבטיח לו כלום, כי תמיד האמנתי שאם באמת יש שם מישהו הוא לא היה נותן אהבה כתנאי.
אבל אם קיים משהו בעולם הזה זה, ללא ספק, זה מוסר השכל.
בכל מה שקורה לנו בחיים יש פאנץ', אין סיפור בלי פאנץ'. והפאנץ' הפרטי שלי הוא לזכור שהדשא של השכן מעניין ת'תחת בסופו של דבר, הדשא שלי הוא החשוב והמיוחד ביותר.
ואתה שם למעלה- אני משאירה את האופציה פתוחה- החזרתי את הספרון שלך מתחת לכרית.
//מילה סביטלמן