בעולם שלנו קיימים סוגים רבים ומגוונים של געגועים: יש געגוע טוב למישהו אהוב שנמצא רחוק, יש געגוע קרוב למשהו שכבר לא קרה הרבה זמן. יש געגוע ישן לדברים שקרו בעבר, לאנשים שהיו חלק מהחיים ואינם. געגוע לטעם מיוחד שלא מצליחים לשחזר ועוד כל מיני סוגי געגועים שונים ומיוחדים.
בחודש האחרון הצטרף לפנתיאון הפרטי שלי געגוע חדש, טרם הכרתי כמותו וגם אין לי עוד שם בשבילו, רק חדש.
שוב הגיע סופשבוע, ושוב אני לבד בבית. שבת רביעית, אבל מי סופר. אולי בעצם לא ממש לבד, אני והטלוויזיה. שומרת על אחת דלוקה בכל חדר באופן קבוע, ככה אני, מתחברת למציאות עם אינפוזיה. לא מסוגלת לחשוב על אפשרות להתנתק מזה.
זה היה עוד יום שלישי שגרתי, סוף השבוע כבר נראה באופק וחשבתי ששוב נוכל לתכנן מאה תוכניות שונות ובסוף להישאר בבית ובעיקר נראה טלוויזיה, או שאולי גם נלך לים. אז חשבתי. מישהו פעם אמר שתוכניות נועדו כדי שישנו אותן, לא?
בסוף מצאתי את עצמי באותו יום שלישי הולכת לסופר הקטן מול הבית, זה עם השעון הגדול בחוץ. קניתי פיתות וביצים כדי שנוכל להכין לך סנדוויצ'ים לדרך. כל הזמן הדהד לי בראש "צו שמונה, צו שמונה" ופתאום אזעקה. חשבתי לרגע שאני מדמיינת אבל לא. ברגע אחד התפרץ מה שבעבע על פני השטח כבר תקופה ארוכה. קולות של מלחמה, הם כבר כאן.
רצתי במעלה המדרגות. פתחתי את הדלת בסערה "יש אזעקה" אמרתי, כאילו יריתי את המילים מהפה. הסתכלת עליי במבט חדש, שעוד לא יצא לי להכיר. משהו שמשלב בין חשש ודאגה ובין הלא נודע. עמדנו במרחב המוגן וחיבקת אותי. ואני עמדתי שם ולא אמרתי מילה. רציתי לבכות, אבל התאפקתי.
זה רק בגלל שכמה שעות לפני זה, מהעיניים שלי נפרצו נהרות שקטים, אחרי שהתקשרת ואמרת שקיבלת טלפון ואתה צריך להתייצב. צו שמונה מחייב.
זה נראה לי כל כך מזמן.
עכשיו הכול נראה אחרת, משהו ביום יום לא מסתדר בדיוק והכול נראה בעיניי מוזר. תחושה חדשה, של חוסר וודאות, של געגוע שלא הכרתי כמותו עוד. געגוע עם דאגה, עם אחריות ועם סימן שאלה. פתאום השגרה המשעממת נשמעת כמו משהו לא כל כך רע. געגוע אל הדברים הקטנים האלה שהפכו לנקודות ציון בכל יום. בא לי שתשאל אותי מה בא לי לארוחת ערב ואני אגיד שאני לא יודעת ובסוף נאכל סלט עם חביתה או עם ביצת עין. ובשבת בבוקר תכין לי את השקשוקה הכי טעימה עלי אדמות. ונחזור כבר לעונה שנייה של הסדרה הזאת, עדיין תקועים בפרק שלוש.
בא לי לחזור לסמס בכל בוקר את הודעת הבוקר טוב המיוחדת שלנו בלי להתלבט אם אני אעיר אותך, אם אתה יכול לדבר עכשיו. בא לי שנקום ביחד. בא לי שנריב. בא לי שנלך ביחד לקניות ונחפש עגלה פנויה בסופר הגדול עם השקיות הוורודות. בא לי לחזור ולצרוח בבית כשאני רואה ג'וק גדול מטייל פה בנחת, ולהגיד לך שראיתי ג'וק ענק בגודל של הראש לפחות!עכשיו אני צריכה לחסל אותם ולא משנה כמה פעמים זה יקרה, זה עדיין בגדר משימה בלתי אפשרית בעיניי.
עוד מעט זה יקרה. עוד קצת סבלנות וגם אם אין סבלנות, אז אין ברירה. ואחרי זה נחזור לשגרה שלנו, שגרה משודרגת ומועצמת. אחת כזאת עם רגש חדש, הגעגוע הזה. החדש.
//אדוה ישראל