הימים הם ימי מלחמה ועד לרגע זה לא כתבתי בעניין אף לא מילה. הרגשתי שאין לי את הזכות. הרי מה לי ולפוליטיקה עכשיו. הימים עוברים וככל שעולה מניין ההרוגים, הרגש משתלט. וכשהרגש נכנס לפעולה, איני יכולה שלא להיסחף כאילו הייתי במערבולת בלב ים סוער. אז אני כותבת. כותבת ובו בזמן גם מתפללת שאולי עוד רגע הטקסט כבר לא יהיה רלוונטי. הלוואי שלא יהיה רלוונטי.
זה לא טקסט פוליטי. הוא לא יכול להיות כזה כי אני לא בן אדם כזה, פוליטי. אף פעם לא הייתי. אין לי בעניין דעה נחרצת וכששיחה גולשת למחוזות מהסוג הזה לרוב אני שותקת. לכל היותר מהנהנת קלות לאות הסכמה או זורקת לחלל האוויר חצי משפט בתגובה. אך לאחרונה זה כמעט בלתי נמנע. פעם אחר פעם אני לא מצליחה להימלט. למען האמת, רק את עצמי אני מאשימה. אני מניחה שזה מה שקורה כשנשאלים מה קורה והתשובה שנפלטת באוטומט היא כבר לא שהכול טוב אלא שהרוב טוב. אף פעם לא ידעתי לשקר.
בבית בו גדלתי צרכו אקטואליה לווריד. היינו מחוברים לתוכניות מהז'אנר הזה יותר משצופים מושבעים של האח הגדול מחוברים לערוץ 26. כי באותם ימים החדשות היו תוכנית הריאליטי הנצפית ביותר ובשמונה-אפס-אפס הייתה דממת אלחוט בבית. בשעה זו הגיעה העת לשתוק כי כעת יעקב אילון מדבר. אז, זה היה הוא שדיבר. אבא כהרגלו על הכורסה הנצחית בפנים רציניות, גבותיו מכווצות, שואב בקנאות כל מילה שמשודרת. אמא לצידו מקשיבה באדיקות, משחררת אנחת ייאוש מדי פעם בפעם, בין כתבה לכתבה. וגם אני שם, לא לגמרי מבינה על מה כל המהומה. היום זו אני שמכווצת גבות, אני שנאנחת.
יש לי אחיין מתוק בן שנה וחצי. קוראים לו יוסף. בבית אנחנו קוראים לו יוספי. כך או כך, השם קדום, כזה שמחובר לשורשים. אין לי ולו צל של ספק שאם היה כעת בבגרותו הוא היה שם בשטח, חייל, כמו מיטב לוחמינו. בתמימות ספק ילדותית אני רוצה להאמין שאולי הוא יגדל לעתיד אחר. שאולי כשיגיע לגיל הגיוס, המדינה תגיד לו תודה בנימוס אבל היא לא זקוקה עוד לשירותיו. וכך יקרה שעבורו אזעקה תישאר לעד בדיוק מה שהיא עכשיו, סתם זיכרון עמום של משהו לא לגמרי ברור המזמן מפגש חברתי עם השכנים בבניין, ו-בום לעולם יישאר רק בלון שהתפוצץ ולא יותר.
יוסף. שתדע מלחמה מהי רק מהסיפורים של דודה לימור. ואולי גם מהספרים, כי אף פעם לא הייתי חזקה בהיסטוריה.
בימים האחרונים ישנם רגעים שבהם כל מה שאני רוצה לשמוע זה את השקט, אפילו שאין לו קול. אך לא קל לשמור על פאסון ולהישאר אדישים, גם כשלא באמת מכירים את הנופלים. הדמעות מאיימות להציף את הלחיים בכל פעם שהאוזניים שומעות עוד הספד על חייל שנלקח מן העולם בטרם עת, והמראות קשים עד מאוד לעיכול. הורים קוברים ילדים, נשים קוברות בעלים. משפחת השכול מתרחבת במהירות. אז אני בוכה, ולא רק בלב. הרי הצבא אינו זר לאף אחד מאיתנו, כולנו היינו שם. ואם לא אנחנו, אז ההורים. ואם לא הם, אז החברים. ובינינו, מי לא?
אין לנו ברירה אחרת, אני יודעת. כשהאויב מאיים לפלוש אל פתח הבית אז לא נותרת ברירה אלא להיכנס בו ברבאק. כי זה או הוא או אנחנו. ועדיף אנחנו. תמיד עדיף אנחנו. אז אני מייחלת שהמבצע יניב הישגים אחרים מקודמיו. שאולי הפעם כשיסתיים, נזכה לשקט של ממש, מוחלט ותמידי, לכל אורכה ורוחבה של המדינה ולא רק לשקט יחסי בצפון הארץ ובמרכזה. והלוואי שביום שאחרי, שני הצדדים יבינו שמינוס ומינוס נותנים פלוס רק במתמטיקה. וגם זה לא תמיד.
// לימור ישעיהו