חשבתי שזה לא הולך להיות פוסט פוליטי אבל במצב הנוכחי אי אפשר להמנע מלהביע דעה. מעולם לא הגדרתי את עצמי כפופוליסט שמאורע בעניינים. תמיד היתה לי דעה מוצקה אך בשנים האחרונות משהו בה התחיל להתפורר. תמיד הייתי בעד שתי מדינות לשני העמים. אהבת האדם שלי גרמה לי לחשוב שבאמת יש עם מי לדבר ושאולי המנהיגים שלנו פשוט לא מסתדרים, כמו כל פוליטיקאי מצוי בטבע. נוכחתי בטעותי.
שנאה. זו מהות המלחמה. שנאה בת כמה עשורים שצמחה פרא. שנאה של עם מפוחד ומדוכא. מפוחד כי שולט עליו ארגון טרור שלא בוחל בשימוש באזרחים כמגן אנושי על מנת להציל את התחת שלו. מדוכא כי גם אנחנו, עם ישראל, לא נותן לו את הלגיטימציה המלאה לחיות חופשי לצידנו. אני לא מדבר על שלום, אני מדבר על שלום-שלום.
בצבא שירתי כלוחם בשטחים. רק כשאתה נמצא פיזית בשטח אתה מתחיל להבין כמה דברים אזוטריים על המצב עם השכנים המדוכאים שלנו. תפקידי היה לשמור על מתנחלים יהודים, אנשים שלא מכבדים את צה"ל, שלא לדבר על יחסם המבזה לעם אחר. מתנחלים, כשמם כן הם, מתיישבים בלב אוכלוסיה זרה ועוינת – מה שמקשה על צה"ל להגן עליהם. מצב שהוא בלתי אפשרי לכל הדעות.
בזמנו, דעותיי נטו לשמאל ובכל זאת, שירתי בצה"ל כי מחובתי כאזרח ישראלי לשרת את המדינה כפי שהיא משרתת אותי. ובאותו משפט אומר כי התעלקות קבוצות שמאל קיצוניות על צה"ל יצרו אצלי אנטגוניזם לעמדותיי הפוליטיות. דווקא אז, אפקט הרעש הלבן עורר אצלי אמפטיה גדולה יותר לצד הישראלי. צה"ל הוא גוף נטול שייכות פוליטית שבא לשרת את אזרחי כל המדינה. גם את אלו שטוענים שהוא לא מוסרי. אני כותב את זה ומרגיש חלחלה ועצבים בגוף. לולא צה"ל לא היה לנו הווה, שלא לדבר על עתיד. אני מדגיש: צה"ל מבצע החלטות של הממשלה. צה"ל הוא לא גוף שאפשר לבוא אליו בתלונות. עזבו את צה"ל וחייליו בשקט.
אין פה ימין או שמאל. אני לא מחפש להשתייך לקבוצה זו או אחרת. אינני מדינאי, אינני מתיימר. אני עוד אזרח מודאג שכואב לו על ההרוגים במלחמה הנוכחית. כבן אדם, על ההרוגים בשני הצדדים, אך כישראלי, קודם על ההרוגים בצד שלנו. אין לי ספק שהמלחמה הזו נחוצה על מנת להשיב את השקט על כנו. מלחמה כואבת אבל נחוצה. אף אחד לא רוצה עוד הרוגים, אבל ארגון טרור כחמאס לא יודע הידברות מהי. זה ארגון דתי קיצוני שמחפש להשמיד את הציונות. אין לנו ברירה אחרת מלבד מלחמה. הצד השני לא מספיק חזק ויציב על מנת לסיים את הסכסוך העקוב מדם.
מעבר למלחמה בעזה, כואבת לי המלחמה בתוך העם. השסעים הרבים שמתפרצים בהתקפי זעם שמערערים את הדמוקרטיה הכה שברירה ממילא. בני אנוש מתחפשים לחיות ושולפים ציפורניים חדות. רק כי מישהו טען לדעה שונה משלו. זה הפוסט שלי ואני עדיין כותב שיש אנשים שמתנגדים נחרצות למלחמה, יש אנשים שמתנגדים לפעולות צה"ל, יש אנשים ויש אנשים ותמיד יהיו אנשים. כל אחד חושב אחר. מתנהל אחרת.
אנחנו בסיטואציה רגישה וכואבת. אף אחד לא רוצה הרוגים נוספים. עם ישראל חי ונושם ובועט. אלה אנחנו. חיים במדינה דמוקרטית. הממשלה החליטה לצאת למלחמה. חברים ובני משפחה של כולנו בשדה הקרב. במקום להעביר ביקורת קשה על אלו שמחרפים נפשם בימים קשים אלו, אנחנו צריכים לשמור על איפוק ולחשוב למי נשלשל את הפתק בבחירות הבאות.
//אהוד דז'ובס