בוא תשב איתי לאיזה שיחה מטומטמת. נדבר על כדורגל, על המשחקים המפגרים שלך בפליסטשיין, ואז נשתה קצת יין ונקשקש על רובי ריבלין או על סקס. בוא איתי לקניון. יש לי חשק עז לבזבז מלא כסף על מלא שטויות שאני לא באמת צריכה. במיוחד יש לי חשק שתשב ותחכה בזמן שאני אבזבז לשנינו את הזמן. ואז ממש תשמח שזה יגמר.
בוא נלמד למבחן. נתמרמר על כמה קשה לנו ואיך כולם מתעללים בנו. בוא נדבר על החוב מביטוח לאומי ונחשוב שאנחנו יודעים מה זה בעיות בחיים. בוא ננהל דיון פוליטי. אתה תצעק עלי שאני פאשיסטית ואני אגיד לך שאתה חייב לחשוב על הסכסוך בצורה אובייקטיבית, ואז יקרה עוד משהו שיזכיר לי ש"אובייקטיבית" זו סתם המצאה של פילוסופיים ואנשים נאורים כדי לאשרר את גיבובי השטויות שהם ניזונים ממנו.
בוא נעבור על הפיד בפייסבוק ונצחק על פרחות עם דאק פייס, ועל לא פרחות עם דאק פייס, ואנשים שחושבים שזה מצחיק לחקות פרחות עם דאק פייס. בוא נגלגל עיניים אל מול תמונות של זוגות דביקים ואז נתהה למה החבר המשותף שלנו עוד לא שינה את הסטטוס שלו ל"אין א-רילשינשיפ". בוא נדליק טלוויזיה ונראה מלא פרקים של סיינפלד, עד שימאס. ואז נראה איזה תכנית ריאלטי מטומטמת ונתנשא במשך שעות על המשתתפים בה. נזרוק גם כמה הערות בסגנון "יאו, איך האנשים במדינה הזאת רואים את זה. משעמם להם".
בוא נהיה משעוממים. נתחיל לריב משעמום. נעשה שיחות נפש ארוכות על כלום ושומדבר, רק כי משעמם. אתה תגיד שכל כך בא לך לרדת מהארץ, ואני אספר לך שאני יוצאת רק עם בחורים עם דרכון אירופאי. בוא ניסע לאירופה ונתלהב מהאנשים היפים והמגניבים, מהמחירים הזולים, מהתחבורה האדירה, מהחיים הסוציאליסטים, ואיך זה שונה בישראל. כמה יש לה ללמוד מהאירופאים האלו. ואז לא נפסיק לדבר על החומוס של אכרם, על השוק של יפו, על גולדסטאר בנמל ועל ים בשישי.
בוא נלך לטייל בירושלים, ונחשוב איך זה שכאן זה עובד, נראה כאילו כולם חיים בדו קיום, ולמה הממשלה שלנו דפוקה וזה לא ככה עם הפלשתינאים. ואיך אין הסדר מדיני. ואיך בוחרים בביבי שוב ושוב ואיך בכלל אין חוק נגד זה.
בוא נחזור לבועה שלנו.
בוא נחזור לחיים שאנחנו לא קופצים מרעש של אופנוע. שאנחנו לא יושבים במרפסת על סיגריה ושומעים בום ענק שמפלח את השמיים, ואפילו לא מנידים עפעף. בוא נחזור לחיים שאנחנו רואים ילדים קטנים צורחים ומבלגנים ועושים רעש, ולא רצים למקלטים ומסבירים לנו את הרציונליים שמאחורי זה, ואז שוכבים עם הידיים הקטנטנות והטהרות שלהם על הראש.
בוא נדליק טלוויזיה בלי לפחד. בלי להרגיש שאנחנו חיים במשחקי הרעב והגיע הזמן בערב למנות את ההרוגים. בוא לא נראה ילדים נהרגים, נטבחים, אימהות בוכות, חיילים בוכים, פוליטיקאים חסרי מילים. בוא לא נשאר ערים כדי לשמוע את שמות ההרוגים. בוא לא נקרא מהמכתבים של יוני נתניהו ונראה שעברו כמעט יובל שנים, ועדין, כלום לא השתנה. ואז בוא לא נקרא את ספר יהושוע, ונבין שעברו מיליון שנים בערך, ועדין, כלום לא השתנה.
מתוך "מכתבי יוני"
בוא נעבור יום אחד בלי לפחות תריסר הודעות של "הכל בסדר????", בוא לא נרגיש בכל רגע של כל יום שאנחנו צריכים להצדיק את עצמנו. שנהרגו בצד השני, ואנחנו אשמים. ואנחנו צריכים להסביר לעולם ששותק כשצריכים אותו ונזכר להתרעם ברגעים הכי פחות מתאימים, למה. בוא נפסיק להתנצל על הלגיטימציה שלנו לחיות בביטחון. בוא נפסיק לעשות מיליון שיתופים למיליון פוסטים קורעי לב, ממחשבה שזה מה שיגרום להם להבין. בוא לא נדע מה זו שנאה, ולמה היא יכולה להוביל. בוא לא נרגיש ייאוש.
בוא לא נרגיש חסרי תקווה וחסרי אמונה, שגם הילדים שלנו ילכו למלחמה. שגם אנחנו לא נישן בלילה. שגם אנחנו נקפוץ מכל טלפון, כל נקישה על הדלת, כל רגע של כל יום. עד שגם הילדים שלהם ילכו להילחם על זכותם לחיות.
בוא נפסיק לדאוג. בוא נפסיק לפחד. פשוט, בוא.
//רונית ישראלי