שלום, אני עידן ואני קונה דיסקים.
אתם בטח חושבים לעצמכם – הבן אדם הזה משוגע, לא חבל לו על הכסף? דיסקים זה כבר מיושן כל כך, למה הוא לא מוריד כמו כולם?! תכף הוא יגיד שהוא גם משחק בפוגים.
כן! אני לא מתבייש להגיד שאני, עידן לסר, קם בבוקר יום בהיר אחד, הולך לדיזינגוף סנטר וממיטב ה-100 שקל שהרווחתי במשמרת ערב של אתמול, אני קונה לי דיסק ולפעמים גם שניים ומתרגש עוד לפני שבכלל התחלתי במלאכת השמיעה.
היה היה פעם…מתוך ויקיפדיה
אני לא יודע להסביר את זה, אבל משהו קורה שם. הדיסק אצלי, אני יורד אל החניון, מתיישב ומתניע את האוטו. זהו, זה רק אני – והדיסק.
זה מתחיל בניילון הנצמד אשר עוטף את הדיסק, שהעצבים בלהוריד אותו קורים כל פעם מחדש ובסופו של דבר אני נשאר עם שריטה קטנה על הקופסא מהמפתח שעזר לי להוריד את הניילון, גם זה זכרון. הניילון ירד.
אותו ניילון שובב, מדי פעם נוהג להגיע עם מדבקה קטנה ובה תקציר על מה שבעוד מספר שניות אני הולך לשמוע. אני כבר לא יכול לחכות.
אני פותח את הקופסא שלפעמים היא מפלסטיק ולפעמים מקרטון, ושם את הדיסק במערכת. זהו, הקסם מתחיל לקרות.
אני נוסע הביתה לצלילי אותו הדיסק, אהבתי? לא אהבתי? את זה אוכל לדעת רק עוד מספר שמיעות נוספות.
אני מגיע הביתה, עולה למחשב ומכניס את הדיסק לכונן. האייטונס שואל אותי אם אני רוצה לעלות את הדיסק למחשב? בוודאי שאני רוצה!
תוך כדי העלאה אני מתייחס לחלק האחרון שעוד לא קיבל ממני התייחסות, החוברת הקטנה שנמצאת בתוך כל דיסק, הדובדבן שבקצפת.
הרגע הזה לו כולי חיכיתי, רק לקרוא את המילים בחוברת. לנסות, ולו קצת להבין למה התכוון המשורר. למה הוא התכוון בסדר השירים בדיסק, למי הוא שר בשיר הזה ולמה הוא שר בשיר ההוא.
האם אתה זה שכתבת את השירים? האם אתה זה שהלחין? אולי בכלל הגיטריסט הוא המוח?
המחשב סימן לי שהדיסק על המחשב, וזהו.
הדיסק עובר למתקן שיושב לי בחדר ומצטרף לשאר חברים העגולים שמסודרים עמודות עמודות. אני כנראה לא אגע בך יותר בזמן הקרוב חברי המעוגל, אבל הו, כמה טוב שאתה איתי עכשיו.
צילום: (visualphotos.com)
אני אוהב לקנות דיסקים, דיסק הוא חומרי, הוא אמירה, הוא חוויה, הוא הדבר האמיתי, דיסק הוא קישוט, הוא סיפור, הוא המתנה הטובה ביותר שאפשר לקבל.
לרוקסטאר הישראלי הממוצע אפילו אין כסף להגשים את חלום ה"סקס,סמים ורוקנרול". עולם יקר הוא עולמנו.
אבל לא, אני לא אטיף לכם דברים כמו "אל תורידו מוזיקה, תכבדו את האמן, זו הפרנסה שלו". זה כל כך נכון, אבל לצערי קוני הדיסקים נעלמים במהירות כמו הכרטיסים לבקסטריז בויז.
תקנו דיסקים! אם לא בשביל האמנים, אז בשביל עצמכם. תנו לזה נסיון, לכו לחנות דיסקים, קחו רגע למחשבה ותקנו את הדיסק שיעשה לכם את ההרגשה הנכונה, בלי לחשוב מה יגידו אחרים.
מי יודע, אולי גם אתם יום אחד תהיו קוני דיסקים.
//עידן לסר