"חלמתי חלום נוראי", סבא שלי אמר לי כשישבתי אתו ועם סבתא בסלון שלהם בשבת לפנות ערב. לא ביקרתי אותם כבר שבועיים והרגשתי צורך אמיתי לנסוע לכפר-סבא, לדירה הקטנה של סבתא ושלו בדיור המוגן.
הוא בן 93, סבא שלי. לפי תעודת הזהות שלו הוא בן 94, אבל אחד הסיפורים שהוא הכי אוהב לספר הוא על הפעם הראשונה שהוציא תעודת זהות בישראל, פחות או יותר עם קום המדינה. כשגילה שיש טעות בשנת הלידה בתעודה שקיבל, חזר למשרד הפנים. מה אכפת לך? שאלה אותו הפקידה ואמרה לו שככה יוכל לצאת לפנסיה שנה קודם. הוא בכל זאת רצה לשנות, אז היא רמזה לו שעם כל הביורוקרטיה והעובדה שהוא יצטרך לערער ולנסוע לירושלים בשביל זה, לא ממש כדאי לו להתעקש.
אז הוא וויתר, גם ככה עבד עד גיל 80 כמעט, והרוויח סיפור נחמד לספר לנכדים שלו. היום הוא כבר לא כל כך זוכר אותו.
התכוונו לבקר אותם בשישי בבוקר, עם הילדים, הנינים שלהם. הביקור שאנחנו משתדלים להוציא לפועל אחת לשבועיים. הביקור בו אני מנסה לבלות קצת זמן איכות איתם כשברקע שני העוללים מקימים מהומת אלוהים. סבתא שלי, כמו כל סבתא, מתמוגגת מכל רגע. וסבא שלי שבדרך כלל מנסה לתפוס אותי לשיחה על מה שבוער לו באותם רגעים, מתקשה להתמודד עם הדציבלים המתרוצצים חופשי.
התכוונו לבקר, אבל בסופו של דבר לא הצלחנו. בפעם הראשונה שנכנסנו לאוטו הספקנו להתקדם קצת, אבל אז ההריונית הרגישה לא טוב, אז הסתובבנו בחזרה וביקרנו אצל הרופא. שעתיים וכמה בדיקות מאוחר יותר היא כבר הרגישה יותר טוב, אז העמסנו שוב את הילדים על האוטו יחד עם שחקנית החיזוק, אמא שלי, והתכוננו לצאת לדרך. אזעקה שנשמעה בדיוק כשסיימנו לחגור אותם, הוציאה אותנו שוב מהרכב.
אחרי שחיכינו כמעט עשר דקות לכל מה שאמור ליפול מהשמיים ויצאנו מהמרחב המוגן, הבנו שכבר לא ניסע היום. אזעקות נשמעו באותן שעות גם באזור השרון. חישוב מהיר שכלל שני זאטוטים, אישה בהריון וסבתא שצריכה להשתחל החוצה מרכב קטן, דרך המרווח הזעיר שמותירים לה שני כסאות הילדים המסיביים וזאת בתוספת לסיכוי שאזעקה תתפוס אותנו באמצע הכביש המהיר, גרם לנו לוותר הפעם.
אז נסעתי לבד למחרת. דיברתי עם הזקנים שלי ללא הפרעה. חלקים נבחרים מהשיחה חזרו על עצמם מספר פעמים. פעם זו הייתה נחלתה הבלעדית של סבתא, אבל בחודשים האחרונים סבא שלי הדביק את הפער. כשאין ילדים מתרוצצים ברקע אפשר להספיק לחזור על דברים יותר לעומק. נהניתי לשבת איתם, כמו פעם, במטבח הקטן עם שולחן הפורמייקה הלבן והכיסאות הירוקים המסתובבים שיש רק לסבתות, כשסבתא עוד הייתה מכינה לכולנו קפה קר עם גוש גדול של גלידת מוקה-וניל, מאריזת קרטון שחותכים עם סכין.
הבית של סבתא וסבא, שרטוט, 1957.
מה אתם עושים כשיש אזעקה? שאלתי אותם. יוצאים למסדרון הפנימי, סבתא ענתה לי. אחר כך סבא אמר לי שעוזרים להם לרוץ לאנשהו. מאוחר יותר סבתא שלי התפלאה שבכלל שאלתי אותה על אזעקות ולבסוף אמרה לי שרק אתמול היו שתיים אבל זה לא מטריד אותה. יש דברים שגם אני הייתי שמח לשכוח או לא להיות מוטרד מהם.
"בחלום שלי, ביקרו אצלנו שתי נשים וילדה מתוקה אחת" סבא שלי שיתף אותי במה שמטריד אותו. "ואז שמענו קול נוראי ופיצוצים וכולם רצו." הוא המשיך, ראיתי עליו שלא קל לו עם מה שהוא מספר.
יש דברים שטוב שנשארים רק בחלום, ניסיתי לעודד אותו ואותי.
בפעם הבאה אביא את הילדים, וגם גלידת מוקה-וניל.
//מור שפיגל