עליתי על רכבת, הקטר שלי נע במימדים שונים של פחד. עד עכשיו חשבתי שנסיעה היא משחק. הייתי מתגרה בנוסעים ותוקפת, בוחנת גבולות רק בשביל להרגיש שייכת. כדי שלא אהיה מובנת מאליו, שידעו שאני שם, גם אם הפחד מקפיא אותי וגורם לחוסר וודאות.
אני מסתכלת ברשימת התחנות, כל אחד מאיתנו בוחר מתי לרדת. עד לפני שנה תמיד בחרתי בנסיעות ארוכות, לרדת בתחנה האחרונה, או אחת לפני האחרונה. נהנתי לשלב ידיים, לחייך חיוך ענק ולבכות מהתרגשות. דמיינו בגדים קצרים ועור חשוף. דמיינו קרון בו משמיעים את השירים שאתם הכי אוהבים בריפיט, דמיינו קרון אחד מלא פרחים, קרון שני בו אנשים ניגשים ומחבקים אתכם, מרימים אתכם מהרצפה המלוכלכת. דמיינו קרון בו מצחיקים אתכם רק עם מבט אחד בעיניים. דמיינו קרון עם גג פתוח, רחש של גלים וסדין פרוש כדי שתוכלו לספור כוכבים. דמיינו איך זה להזיז את היד ולהרגיש אצבעות מוכרות ולב חם.
אחרי זה התחילו נסיעות קצרות.
כבר לא היו ידיים שלובות או בכי מהתרגשות. היו חצי חיוכים ושעון מתקתק. מעיל שנסגר עד לצוואר, ידיים שנעות באי נוחות בכיסים. דמיינו קרונות ריקים מאיש, ורוח קרה שפורצת בכל פעם שהדלתות נפתחות. דמיינו מנורות פלורוסנט מהבהבות בזמזום לא קבוע, ושקט שיוצר לכם חור מתחת למעיל. דמיינו קרון מלא בפרחים נבולים. דמיינו פעימות לב איטיות, התרגשות מינימלית ומגע רגעי. דמיינו נקישות עקבים, צללים שזזים במהירות, ריח של ברזל וקרון אחד עם גג פתוח, שמיים אפורים וגשם.
@אפרת בשארי
לאחרונה ירדתי מהרכבת בתחנה הראשונה. ביקשו שארד, נסיעות מעולם לא היו משחק של גבולות, לכל נסיעה יש חוקים ומטרה. רציתי להישאר לשבת. להסביר, רציתי להגיד שאת הפלורוסנט המהבהב אפשר להחליף. שאת הפרחים אפשר להשקות, שיחזרו להראות צבעוניים כשהיו. שהרוח היא רגעית, ושאם רק ירצה אנעל את הדלתות ולא אתן לקור לחדור אליו.
רציתי להודות שטעיתי. לספר על נסיעות ארוכות ורגועות, להגיד אני מבינה שחוקים נשברו ושאפשר לנסות להדביק בעדינות, שאני מצטערת שלא לקחתי את הצ'אנס קודם, שיש סיבה לכך שהוא עלה לקרון בו ישבתי. להזכיר לו שיחות מצחיקות, להגיד שאני קצת מתגעגעת כמו שהוא היה כותב, להוריד את המעיל כי כבר לא קר לי ואני לא צריכה להזיז את הידיים באי נוחות בכיסים, כי אולי מתישהו הוא יחזיק לי את היד וגם אם לא, יהיה לי חם כי המבט שלו כל כך יצחיק אותי.
אבל לא הספקתי.
לכל נסיעה יש חוקים ומטרה, גם אם יורדים בתחנה הראשונה. היום אני מוכנה לנסוע רחוק, לעלות לרכבת מבלי להסתכל ברשימת התחנות, מבלי לדעת איפה ומתי אני יורדת.
אני עולה על רכבת. הקטר שלי נע עכשיו במימדים שונים של חוסר ודאות, וזה לא מפחיד אותי יותר. הקרונות ריקים ואני מחכה שמישהו יעלה, שישכב איתי על הדשא, שיצבע את השמיים האפורים בסגול, שישקה איתי את הפרחים שנבלו. אני אגיד שקצת התגעגעתי, אשלח את היד אל אצבעות לא מוכרות והלב יתחמם.
(השיר שהיה מתנגן בריפיט בקרון*)
// טל חבושה