איתי קם בבוקר לעיניים הירוקות של מיכל, הן היו פקוחות והתבוננו בו באהבת בורדו. אחרי עשר דקות, שהרגישו כמו דקה, של היצמדות טבוריהם החמים, של שילוב ארבעת רגליהם, של אחיזת ידיים במותן, נגיסות שפתיים וחיכוך לחיים הוא נאלץ לקום מהמיטה ו"להתחיל את היום…"
"היום עוד מעט ייגמר גם ככה, אולי פשוט לא תתחיל אותו ותישאר איתי במיטה? נעשה "שידור חוזר" של אתמול בלילה, אולי אפילו נכנס 'להארכה' ".
"המשכנתא שלנו חולה, מתוקה, היא צריכה טיפול", אמר בעודו מכפתר את חולצתו כשמברשת השיניים מבליטה את לחיו הימנית.
"או.קי, דוקטור משכנתא, אז בוא ותן לי זריקת מצב רוח טוב לפני שאתה שולף את קלף המשכורת".
הוא נשק לה קצרה, מזג את הקפה לכוס טייק אווי, לקח את ארגז הכלים ויצא לדרכו. בעוד הוא יודע בתוכו, כי המשכורת הזעומה כטכנאי תקשורת תרפה את המשכנתא כמו שפלסטר ירפא סרטן. עיניו החליפו את צבען מלבן רענן לאדום תשוש ברגע שנכנס לטנדר החברה.
לאחר שהניע את רכבו, עצר לרגע, עצם את עיניו בעדינות, לקח נשימה עמוקה והחל בנסיעה.
ערן חלם (חצי בהקיץ) על רגע מכירת חברת הסטארט-אפ ,שהקים לפני שמונה שנים, כשהרגיש את קפיצותיהן של עלמה ויובלי, שתי בנותיו, על בטנו. צחוק ילדות זו דרך לא רעה להתעורר גם מחלום פז שכזה, חשב. לאחר ארוחת בוקר משפחתית מלאה בכל טוב נכנס למכונית הביואיק האדומה שקיבל מענקית הטכנולוגיות, מחווה של רצון טוב במהלך המשא ומתן לרכישת החברה, ויצא לדרכו .לא לפני שנשק לעדי, אשתו ולעלמה ויובלי על לחייהן האדמדמות .
יום גדול היום. היום יבוא על שכרו. היום ימכור את החברה ויוכל סופסוף לנפוש עם משפחתו.היום, לאחר שמונה שנים בהן התראו רק בארוחות הבוקר.
היום זה היום.
השקט ששרר בין היושבים בחדר הישיבות הדליק אצל ערן נורה אדומה. לאחר שהתיישב ופתח את הלפטופ, הרים את עיניו אל שאר חברי ההנהלה – הבעת צער מהול רחמים על פניהם בישרה את העתיד להתרחש. ענקית הטכנולוגיות אומנם תרכוש את החברה אבל ערן יפוטר ונתחו מהרכישה יהיה זעום.
את שארית היום בילה בפארק במחשבות ושאלות ללא תשובה. "איך אני מספר את זה ליעל? מה אני אומר לה? והאוטו? איך זה קרה לי? והילדות? מאיפה אני אביא כסף הביתה? איזה גבר לא מצליח לכלכל את משפחתו? איזה מין גבר אני?"
משפחת גולדמן הייתה היעד האחרון ביום העבודה המפרך של איתי. בעיה בקליטת האינטרנט גרמה לו לסטות מדרכו הביתה ,לאחר עשר שעות של תיקון תשתיות ברחבי הארץ.
"או, בשעה טובה החלטתם להגיע?! פשוט חוצפה! מהבוקר אין לנו אינטרנט".
"מצטער, קיבלתי את הקריאה ומיד באתי".
"לפחות אל תשקר לי" אמר הבחור בחליפה שהתעקש להיקרא 'מר גולדמן'. "יאללה, גש לעבודה. עכבתם אותי מספיק להיום".
"או.קי, איפה קופסת הביקורת שלך?"
"לא יודע. תמצא בעצמך. אני, אין לי מושג בשטויות האלה", אמר 'מר גולדמן' בעודו מוזג לעצמו כוסית וויסקי אדמדם ויקר.
איתי לקח נשימה עמוקה ואחרי שניות ספורות פתר את ה'בעיה'. "המודם שלך היה כבוי"
"טוב אין לי זמן לזה. אתה זז?"
בעודו מכניס את כליו לרכבו הבחין איתי במר גולדמן נכנס למכוניתו, ביואיק באדום מתנשא ויוצא בפראות מהחניה. מדחום העצבים של איתי כבר היה אדום בוער אבל העובדה שמיכל מחכה בבית השאירה אותו שפוי לעוד כמה דקות. הוא עלה לטנדר החברה והחל בנסיעה הביתה. חום יולי אוגוסט לא בדיוק עזר למצב רוחו הירוד וכעסו על 'מר גולדמן' התגבר כשהוא מפלס דרכו בכבישי העיר. ולפתע, ביואיק. אדומה. בוהקת. חותכת את נתיבו שלו וכמעט מאפסת את סיכוייו המעטים לסיים את היום הארור הזה!
עד כאן!
אדום מכעס, רדף את הפושע וברמזור האדום הראשון ניגש לחלון רכבו ודפק בחוזקה.
"איך אתה נוסע יא מטומטם?!"
"אני?! לך תזדיין!"
"צא החוצה אם אתה גבר! יא אפס!"
"אני לא גבר??? אני אפס??"
ערן, יצא מרכב החברה, שכבר לא שייך לו, וכמו שור זועם המזנק אל גלימת המטדור האדומה הסתער על איתי והחל קרב של ממש! אגרופים ובעיטות מימין ומשמאל הנחיתו השניים ללא רחם.
לאחר דקה ארוכה של חילופי מהלומות לפתו האחד את השני ונפלו אל הקרקע. מעגל צועק של אנשים נוצר סביבם וגם הילדה בשמלה האדומה ושתי הצמות ששאלה למה לא הצליחה לעצור את הקרב.
ופתאום, אזעקה מחרישת אוזניים הקפיאה את הזמן.
"צבע אדום!" צעק הספר בקצה הרחוב.
פיצוץ עז הורגש! והאזעקה נמשכת. צבע אדום ,צבע אדום.
ועוד פיצוץ! והאזעקה נמשכת.
המעגל הציבורי נעלם כלא היה אבל השניים, ערן ואיתי, נשארו על הארץ. לופתים האחד את השני באותה חוזקה בה החלו את הקרב. אף אחד לא עוזב. רק ש…
אחיזת החנק התחלפה באחיזת פחד. רקטות נופלות סביבם, חלונות ראווה מתנפצים, בכי תינוקות , סירנות צורחות והם על אותה משבצת בה החלו את הקרב. אוחזים האחד את השני. מפחד.
וכשהפגזים פסקו , ואחריהם גם האזעקה, ואמבולנסים באדום מבלבל החלו להיראות ממרחקים הפכה האחיזה לחיבוק. לחיבוק מגן. לחיבוק מבין. חיבוק מודה.
לחיבוק אדום של אהבה.
//גלעד שפר