בשכונה שבה גדלתי, ישנו דיור מוגן ויוקרתי – קוראים לו "האחוזה". אנחנו תמיד קראנו לו הבית של התשושים העשירים. הוא היה מלא שנדלירים וזכוכיות צבעוניות, וחדר אוכל מפואר, ובריכה ענקית עם מיטות שיזוף. כשסבתא שלי אסתר הגיעה לגיל התשישות היא אמרה לנו מפורשות באמצע ארוחת יום שישי "אתם רוצים לזרוק אותי? אין בעיה. אני הולכת רק לאחוזה". אמא שלי אמרה שאין סיכוי, דוד שלי אמר על גופתי המתה, אבל סבתא אסתר התעקשה וגם טרחה לציין שאני חרא נכדה כי אני לא נלחמת בשבילה. בסופו של דבר היא הסכימה לפתוח תוכנית חיסכון ודרשה מאמא שלי ודוד שלי שייעשו חצי חצי. אם לא, היא תגור שנה אחת איתו ושנה אחת איתה.
יום שישי. אחת עשרה בלילה. אני מגיעה לדלפק הכניסה של האחוזה, שושי הפקידה, שהיא בערך בת 60 אבל מצליחה להיראות יותר טוב מבר רפאלי, ואבנר השומר שתמיד מתעקש לנשק לי את היד כשאני מגיעה לבקר צופים בשקיקה בשידור החוזר של האח הגדול.
חצי שעה קודם לכן, שושי מתקשרת. מבקשת שאבוא מהר, סבתא אסתר שוב משגעת את כל הבית אבות. הם לא יודעים מה לעשות ושנבוא לקחת אותה.
צילום: (visualphotos.com)
"איפה היא? מה קרה?" אני שואלת אותם בבהלה.
"היא שוב לא מוכנה לאכול. היא רוצה שנזמין לה מהפיצה של בועז".
באותו הרגע חשבתי פתאום על אסף. ועל זה שהוא מנפנף אותי כבר חודשיים , ועל למה קשה לי להבין שהוא פשוט לא מעוניין. ועל זה שאם סבתא אסתר הייתה יודעת שאני מוכנה לשכב איתו בלי שהוא יהיה החבר שלי היא הייתה נוזפת בי. ברומנית.
"קראנו לך כי את היחידה שיכולה להרגיע אותה. תעלי אליה ליאורי ותגידי לה שאין פיצה, ואין בועז ובטח שאין ספרית שתבוא עכשיו לצבוע לה את השערה הלבנה שיצאה לה על הראש".
אני עולה במעלית לקומה שישית וצועדת במסדרון על שטיחי הרצפה החלקים לכיוון החדר של סבתא. אני פותחת את הדלת, סבתא אסתר יושבת על ספת העור השחורה כמו מלכת אנגליה. היא לובשת שמלה לבנה עם נקודות צבעוניות , סנדלים בצבע זהב ומטפחת אדומה מכסה את השיער שלה.
"היי סבתוש", אני מנסה להסתיר את התסכול שעובר עליי מעצם היותי בת 29, ביום שישי, באחת עשרה בלילה, בבית אבות. סבתא לא מספיקה לענות והטלפון שלי משמיע צליל של הודעה. על הצג כתוב אסף.
"הבאת פיצה או שבאת לפה להתעסק עם המכשירים שלך?" אני מרימה את הראש מהטלפון ,סבתא אסתר מחייכת אליי את החיוך הזדוני שלה שאני כל כך אוהבת. בלי שהיא תשים לב אני פותחת את ההודעה. 'ערה?' אני נאנחת. כן, אני ערה. בבית אבות בחדר של סבתא שלי התשושה, אני ממלמלת לעצמי בשקט. "מה זה? מה כתוב שם?" סבתא שואלת בקול של זקנה רכלנית. "שואלים אם אני ערה", אני עונה וצוחקת. סבתא שואלת מי כותב , ולך תסביר לאישה בת 80 את המשמעות החבויה במינוח "ערה"?. "זה סתם סבתא, מישהו רוצה לבוא אליי".
"לבוא לבית שלך? בכזאת שעה? למה מה קרה?"
"הוא לא רציני סבתא..הוא סתם רוצה…"
"תקשיבי לי טוב נכדה. את אמנם זרקת אותי פה, אבל עוד נשארה לי טיפת כבוד אלייך ולכן אני אספר לך דבר אחד. ביום שסבא שלך ניסה מה שניסה. אני אמרתי לו בלי בושה.
אתה רוצה מיטה? אני רוצה להיות האישה.
עכשיו אל תיהי חרא נכדה. לכי לפיצה של בועז ותביאי לי שני משולשים עם גבינה".
צילום: (visualphotos.com)
//ליאור ויטלין