ימים של עצבים מתוחים עוברים עלינו. קשה לדון, לדבר, להקשיב. קשה במיוחד לשמוע אי הסכמות. דיונים מתלהטים, ומהר מאוד חילוקי דעות הופכים להאשמות, לעלבונות, להשתקה ולאלימות פיזית. כולנו מאמינים בחשיבותה של ביקורת – עד שהיא מופנית כלפינו. קשה לקבל ביקורת, קשה עוד יותר בימים קשים ממילא, שבהם דרוש חוסן וחוזק.
ביקורת היא כלי חיוני שמאפשר לשפר את הקיים, ואם נדע ללמוד ממנה – יש ביכולתה לחזק ולהעצים. אבל בהיותנו יצורים אנושיים, קשה לנו לראות את הפגמים של עצמנו, ואם כבר ראינו אותם, קשה לנו להודות בהם. קל יותר לזהות את הפגמים שיש בנו במי שמולנו ולהעביר ביקורת, מבלי לשים לב שאת אותה הביקורת אנחנו יכולים להפנות כלפי עצמנו. אז אנחנו מבקרים את תושבי ותושבות עזה שבחרו בחמאס, וכועסים על מנהיגי החמאס שמשקיעים את הכסף הציבורי ברכבי יוקרה ובמנהרות, ומיואשים מכך שספרי הלימוד הפלסטינים שטופי שנאה לישראל.
אבל כשאותה ביקורת מופנית כלפינו אנחנו נאטמים. שוכחים שגם אצלנו ראש הממשלה נבחר בגלל שבקושי רבע מאלו שהלכו להצביע נתנו את קולם לרשימה שבראשה הוא עמד, שוכחים שרק לפני חודש התעסקנו בשחיתויות של מועמדים לנשיאות וברהיטי גן, שוכחים שבספרי הלימוד שלנו המושג "פלסטינים" כלל לא מוזכר.
למה כל כך קשה לנו עם ביקורת?
כי ביקורת היא סוג של שיפוט, וכשאנחנו נשפטים או מוערכים, זה מעמיד אותנו בעמדת נחיתות, ומי רוצה להיות בעמדה כזאת? עדיף להתמקם בעמדה נוחה יותר, עליונה יותר. עדיף להיות צודק. כשאנחנו צודקים אנחנו בעמדת עליונות נצחית, שלא מושפעת מהנסיבות המשתנות. להיות צודק זה להיאחז בבטוח, בסופי ובמוחלט. להיות צודק זה ממכר, זה משכר, זה מלטף את האגו וגורם לתחושת סיפוק חמימה. להיות צודק זה להגיע לאמת האובייקטיבית והנכספת, שממנה אין צורך לתקן ולשפר.
כשיש עלינו ביקורת, לעומת זאת, זה בראש ובראשונה אומר שאנחנו לא בהכרח צודקים. אז אנחנו משתמשים בהגנה הטובה ביותר – התקפה.
בתור התחלה, אנחנו מסובבים את הביקורת בחזרה למבקר/ת ומאשימים אותו/ה – או את מי שבעינינו הוא/היא מייצג/ת - במצב הביש אליו נקלענו. המבקרת ימנית? "אתם בשלטון כבר שנים ולא פתרתם את זה!" המבקר שמאלני? "הכל בגלל אוסלו שלכם!". אשמה לא תוביל אותנו לשום פתרון, אבל אולי היא תשנה את הנושא ותאדה את הביקורת – וכך נוכל לחזור להיות צודקים וקדושים.
כשהביקורת ממשיכה, ננסה להשתמש באחדות המדומה ובמאמץ המלחמתי כתירוץ להשתיק את הביקורת (ואולי גם נגזור קופון מאהבת ההמונים בדרך הזאת, ע"ע אייל גולן ורני רהב). שקט, יורים עכשיו, הביקורת מחלישה ומפלגת בזמן שאנחנו עסוקים בהגנה על חיינו ועל הבית. לא נתעכב לרגע על השאלה האם הבית אכן בסכנה קיומית, פשוט נשתיק את מי שהציב/ה את סימן השאלה. אולי אפילו נפטר אותה.
אם קולות הביקורת ממשיכים להישמע גם מבעד להשתקה, נוציא את נשק יום הדין – דה-לגיטימציה. הביקורת שלך לא לגיטימית ולו רק מפני שאתה לא מסכים איתי. אם את לא מסכימה איתי על הסוגיה הזאת, אז אתה בטח לא מסכים שזה הבית המשותף שלנו, כי הרי כל הסוגיות הן מקשה אחת. הדה-לגיטימציה של אוכלוסיות שלמות, מימין ומשמאל, שגם נבחרי הציבור לא מהססים להשתמש בה, היא זו שמובילה לאלימות פיזית כלפי אנשים שלא אוחזים בדעה הנכונה או בלאום הנכון. על הדרך, היא גם מזיזה את הפוקוס מהאלימות החוקית, בחסות השלטון, שמופנית כלפי פנים וכלפי חוץ – אם באמצעות נשק ואם באמצעות גזירות כלכליות. תיוג דעות מסוימות כלא-לגיטימיות היא נשק יום הדין כי היא מאפשרת פסילה של דעות נוספות וצמצום הולך וגובר של מה ש"מותר". מתישהו נמצא את עצמנו בצד הפסול.
לכל הדרכים האלו יש מטרה ברורה - להימנע מהדבר הקשה, שהוא ההתמודדות עם הביקורת. קיומה של ביקורת אינו חולשה. חוסר ההתמודדות עם הביקורת הוא החולשה האמיתית. השתקת כל אמירה שעשויה לאיים על תחושת הצדק הקדוש, היא הדבר המחליש. התמכרות לסיפוק קצר-הטווח של להיות צודק ודשדוש בעבר המוכר במקום פנייה לעתיד הלא ידוע, הם הדבר החלש, הם הנובעים מפחד.
ביקורת היא תופעה לגיטימית ומחזקת, כי היא מאפשרת בחינה מתמדת של המטרות ושיפור בהתאם למציאות הדינמית. כשאנחנו מתמודדים עם ביקורת במקום להימנע ממנה, אנחנו מתמודדים עם הפחד, וזו הדרך היחידה להתחזק. בואו נקשיב לביקורת, בואו נלמד ממנה, בואו נשתמש בה כדי להשתפר ולהתחזק.
//אור סרי