דז'א ואדית

לכולם יש בסיס, אדמה, מקור ראשוני – אצלי הבסיס הקיומי שלי, מי שאני, זה סבא וסבתא שלי.

אני מרגיש שאת רוב הדברים שלמדתי בחיים, איך להתנהג, איך להיות, מה לדבר, מה לצחוק – הגיע במקור מסבא וסבתא שלי. שני האנשים היקרים האלה, סבא דז'א, ז"ל, וסבתא אדית, שאתמול הלכה לעולמה – היוו מקור השראה לחיים שלי, למשפחה שלי ואם כולכם הייתם מכירים אותם גם לכם.

סבי וסבתי הכירו לפני המלחמה הנוראית ולאחר מכן, הם נפגשו והפכו להיות יחד – יחידה אמיתית של אהבה, נתינה והבנה. הם הביאו לעולם את אימי, ובשנים הראשונות הם נדדו יחד ממדינה למדינה עד שהגיעו לארץ ישראל. הם בנו לעצמם בית בהתחלה במושב ולאחר מכן בעירם – תל אביב. אם יצא לכם לחשוב כיצד חיו ונראו אנשים לפני 50 שנה בתל-אביב, סבא וסבתא שלי היו האנשים האלה, אנשי העיר, אנשים טובים עם ערכים, אכפתיות ונתינה אינסופית.

לשני ניצולי שואה לא היה קל לבנות בית, אך הם עשו זאת בגבורה, הם טיפלו באימי וזה הוביל להקמת הבית השני, של אימי ואבי, הם הביאו שלושה ילדים ובשביל סבא וסבתא שלושה נכדים – שהיוו בשבילם שלושה ילדים נוספים. רוב חיי מינקות ועד התיכון סבא וסבתא היוו בשבילי אימא ואבא. הייתי אצלם לא פחות מאשר בבית שלי. הרבה אנשים חשבו שאני גר שם, ברחוב לסל ובכלל אין לי קשר לשכונת נחלת יצחק. זה הרגיש לי טוב, כי באמת הרגשתי בבית איתם. כל רגע קטן בחיים שלי עם שניהם היה משמעותי:

כשסבתא הייתה מקלפת לי תפוח ופורסת לפלחים, כשהיא מלמדת אותי לרקוד טנגו, כשהיא מספרת לי על הספרים שלה בהונגרית, כשהוא היה לוקח אותי לאכול או לקנות לי כל דבר שאני צריך – שניהם היו לי כמו אימא ואבא שניים. סבתא הייתה מקשיבה לכל סיפור שלי, בין אם סיפור שהמצאתי בדמיוני, לבין אם סיפור שקרה לי בבית הספר, היה לה כיף לשמוע סיפורים על לימודים, על חברים – כל דבר שיצא מפי, היא הקשיבה, הגיבה וגרמה לי להרגיש שיש מישהו שמקשיב לי בעולם הזה.

סבא, היה יותר לכיף, הוא לימד אותי לשחק קלפים, הוא לימד אותי מה זה קוניאק, הוא לימד איך מקללים בכביש, איך צועקים מחלון לגברת שהיא מכוערת ופשוט לימד אותי חוכמת חיים מהי. אצל סבתא זה היה יותר ברמה האירופאית – כיצד להיות בן אדם, כיצד להתנהג, להתחנך וכיצד להיות לפעמים איש קטן שבא לרצות את העולם של האחר. כך היא הייתה, היא לפעמים הייתה מורידה מעצמה למען סבי, כדי שיהיה לו טוב, כדי שיהיה לו כיף. לפעמים רציתי שהיא תפרוץ החוצה, אבל היא פשוט לא הייתה כזאת – מבחינתי היא פרצה, כי הרגעים הרבים שלנו יחד, היוו פריצה משותפת של שנינו.

היום, כשאני יודע מי אני, מה אני עושה בחיים, מי הסביבה שלי ואיך אני מתנהג בעולם הזה – אני יודע שהיא צופה בי ואומרת, "ליאורקי פצ'ורקי שלי ,אתה בסדר, אתה למדת מה שצריך, אני אוהבת אותך ובכל פעם שתרצה שאקלף לך תפוח, תזכור שאני כאן".

סבתא, את עכשיו פוגשת את סבא אי שם במרומים, אני מקווה שתמשיכו לאהוב כמו שאהבתם כל החיים, אני אדאג לאימא, עם האחים, לא צריך לשלוח אותה לשומקום הפעם, היא לא לבד – יש לה אותנו. אני מתגעגע אליכם מאד, לעולם לא אשכח אתכם ולעולם לא אשכח מה נתתם לי בחיים.

//ליאור ישראלי