הים סוער היום, אתה רואה?
אלה הימים שבין המצרים ונושבת בהם רוח קרב עזה.
העננים, כהרגלם בקיץ, מזיעים בדממה, ואני מצידי, כבר מזמן לא נשמתי עמוק.
השאיפות שלי קצרות, קרובות, עמוסות לעייפה בעשן שמסתלסל ממני אליך בלי חזרה – אתה, שכבר אין לך פנים, אתה שעוד אין לך שם, אתה שזוחל לי לתוך החלומות כמו פחדן ושוכח להתגשם, אתה שהיית לי הכי הכי בשנה שחלפה, אתה שצץ לי בראש רק בגלל המלחמה.
אם הייתי יכולה הייתי נודדת חזרה בין תחנות הזמן ומרססת גרפיטי אחר. הייתי כותבת סיפור אחד ארוך ולא עשרות קצרצרים. הייתי מעיזה להגיד את מה שאני חושבת ומרגישה באותו הרגע, ולא מנסה כמו תמיד לפייס ולהטיב במילים. אם הייתי יכולה הייתי צועקת לך בקולי קולות את כל מה שלא הספקנו לרסס על הקירות.
הייתי צועקת – היה לך קר אז, אתה זוכר? עכשיו כבר חם אז למה שכחת?
הייתי צועקת לך – עזוב אותה, היא לעולם לא תאהב אותך עד עמקי נשמתה.
הייתי צועקת לך – פסיכי! אתה פסיכי! ברור שאני עוד אוהבת אותך.
אם הייתי יכולה הייתי מתעקשת שננהל משא ומתן. היינו שמים את כל הציפיות על השולחן. משרטטים קווי גבול שלא נסמכים על הסכמים קודמים ועל דעות של אחרים, אלא כאלה שמצוירים בטושים זוהרים ועל גיליונות בלתי מחיקים.
אם הייתי יכולה. כלומר, אם היינו רוצים.
אל החלומות שלי אתה נכנס, ויוצא מהם בלי בעיה; הדלתות מסתובבות לפי חיישני מגע, אבל אני כבר לא מזהה את חליפותיך – האם עיצבתי אותם אני לפי מידותיך, או שהולבשת בהם בלי כוונה והם גדולים עליך?
הפכתי אדישה לגלים שאתה עושה, שאני עושה, שהים עושה, שעושים אחרים.
נהייתי אדישה וסתומה ותקועה ומכוסה טלאים.
אז אולי אני פשוט צריכה לכתוב את זה, לעשן את זה, להזיע את זה, לבכות את זה, לקלל את זה, לנגב את זה עם פיתה. אולי אני פשוט צריכה לשכוח את זה, להניח לזה, להחיות את זה, להספיד את זה, לעשות מזה משהו אמיץ.
יש לי בור עמוק בבטן והאזעקות מפלחות לי את פס הקול הפנימי; מוודאות שאני לא נרדמת בשמירה בזמן ששומרים עליי כשאני נרדמת, מוכיחות לי שוב ושוב שהבועה שלי כמו כל הבועות כולן עשויה רק מים וסבון.
לא זוכרת מתי צחקתי באמת בפעם האחרונה. אולי זה היה כשאמא שלי צעקה, "יש אזעקה בתל אביב, רוצי לדיור מוגן!" הו – אז צחקתי. צחקתי פתאום ובקול גדול את כל האדישות וקלות הדעת והשחרור והפאניקה. אז צחקתי והסתכלתי על השמיים ובמקום טילים, חיפשתי כוכבים נופלים שמגשימים משאלות. אז צחקתי על עצמי ועליך ועל כל הדרמה הזו שמחרפנת את העולם וגורמת לי להתגעגע לימים ההם שהיינו יושבים יחד בחוף הים ומסתכלים על השמיים והם היו נקיים מפצצות, וחפים מעננים של אכזבות, וריקים מסלילי עשן, ויפים להתגלות.
הים סוער היום. אתה רואה?
הוא משיב את דמותך גלים גלים. אבל אלה, תוקפם קיים רק לרגע. הם ילכו וישובו אל קו החוף בעוצמתם. הם יובסו ויתנפצו לרגלי חלומות חשופים בחולשתם.
הלא ידעת יקירי שרק בעקבות לחימה עזה צצות מחדש מחשבות סרק?
שדווקא בגלל לחימה עזה הן מתחזקות לכדי טירוף?
הלא ידעת כי בעתות שלום הרי שכבר שכחתי ממך?
//טל עזר