על מיטת הטיפולים

את לא נושמת לאחרונה,
לא נושמת באמת.
מלחמות אף פעם לא עשו לך טוב, בטח עכשיו כשאת בגיל שהחברים שלך שם בפנים.
את בקושי ישנה בלילה, ומתחילים לך עיגולים שחורים מתחת לעיניים.
העיניים שלך אדומות מבכי על אנשים שאת לא מכירה, אנשים שלנצח יישארו צעירים.
את בגיל שאת כבר מבינה יותר מהו מחיר המלחמה.
הגב שלך כואב, כי את סוחבת יותר מדי בפנים.
יש לך גם דברים אישיים שמפריעים לך,
אבל בגלל הבלגן בחוץ את מפחדת לדבר עליהם
את מפחדת שהם ישמעו קטנים ביחס למלחמה.

כבר מזמן לא חייכת חיוך אמיתי, בעיקר חיוכים מאולצים, מאופקים
מעולם לא היית כל כך רצינית, כל כך מודאגת.
את מחוברת לחדשות יותר מדי, לרפרש את YNET כל דקה לא עוזר לכלום.

הריכוז שלך שגם ככה לא שווה הרבה, הולך לאיבוד,
אתמול צעקת על מישהו שלא הבין למה את לחוצה מכל "הותר לפירסום".

חמודה,
אני יודעת שאת דואגת,
אבל זה שאת לא ישנה לא ממש עוזר לזה שתירגעי,
נכון שזה שאת מסיירת עם הסיירת הורים תורם לקהילה של היישוב,
שסוף סוף את מתחילה להרגיש חלק ממנה.
השעות האלה של הלילה שאת מעבירה ברחובות אומנם נותנות לך לסדר את המחשבות שלך,
אבל זה לא בריא לא לישון.
גם זה שהתחלת לאכול הרבה שטויות לא תורם לבריאות ולגיזרה.

ניסית לכתוב על המלחמה, על החיילים הצעירים שמתו, לא הצלחת,
אני יודעת שזה מתסכל אותך. אבל באמת לפעמים נגמרות המילים ונשארות רק דמעות
וזה באמת בסדר.

תכתבי על מה שזורם לך, על דיייטים כושלים, על ספרים, על דייטים מושלמים (והיו לך כאלה).
אז מה אם זה נראה תלוש, כנראה שבכתיבה את בורחת.
וזה באמת בסדר.

השעה היחידה שכאילו הגוף שלך מרפה ומרגיש נוח, שאת נותנת לחלקי הנשמה שלך להיחשף,
זה כשאת על מיטת הטיפולים, חשופת גב.
פעם בשבוע שאת מסירה הכל .
אבל בין לבין,
תחייכי קצת, תצחקי קצת
ובעיקר תפסיקי לדאוג כל כך. (זה עושה קמטים).
התקופה הזו תחלוף,
מבטיחה.

//יסמין רמון