אני מנסה להגיד משהו עם משמעות, אבל לא יוצא לי. המקלדת מגמגמת. אני מנסה להגיד סתם משהו, פשוט להתרכז ולכתוב, אבל זה גם לא יוצא לי. גם ככה קשה עם פייסבוק ברקע, ו-וויינט, וטלפון חדש עם קבוצות וואצאפ. עד שאני מצליח להתרכז- אזעקה. מי שיש לו באלאגן בחדר יש לו באלאגן גם בחיים, אמרו לי פעם. אני מסתכל על החדר שלי. אוי ואבוי. אני מסתכל מחוץ לחדר שלי – גם אוי ואבוי. הרחובות ריקים מאדם ומלאים בשנאה. השותף שלי שואל אם אני רוצה לבוא איתו למעגל ההידברות בכיכר הבימה. לא יודע, אני עונה. שמאלנים מוכנים שידברו איתם, ימנים מוכנים רק שיסכימו איתם. מי שהצביע למפלגת המרכז יכול בנתיים להסתכל איך היא מעבירה בגניבה לאור יום ובצל מלחמה חוקים שמגבילים שימוש בכסף מזומן, ובונה אלפי יחידות דיור שלא מיועדות לפרויקט דיור בר השגה. היה עתיד? עזוב, תלך אתה, אני אומר לו בסוף. לי אין מה להגיד.
בתמונה – סטטוס פואטי
וחם. כל כך חם. העיר עיר של קיץ וחום יוני יולי אוגוסט ספטמבר היה והינו עדיין כבד מאוד. דווקא עכשיו המתנ"סים יוצאים לחופשה, ואני נשאר עם זר פרחים ממופע הסיום וארבע משמרות בשבוע באורנה ואלה. אני מגיע למשמרת מזיע עוד לפני שהיא התחילה, מפר את ההבטחה שהבטחתי לעצמי שעד גיל שלושים אני מפסיק לעבוד במסעדות ומעביר כרטיס. אני משקה את הבועה התל אביבית במקיאטו עם חלב סויה קר בצד, מוסיף להם נענע לדיאט ספרייט ומקלל אותם בלב (סתם, לא בלב. בקול רם+מקווה שהם לא ישמעו).
אני מסתכל מחוץ לחדר שלי למרחב הוירטואלי. אוי ואבוי כפול חמש עשרה, בערך. גלים של שנאה שוטפים את הרשתות החברתיות. לא נקודות מבט שונות, לא ויכוחים. שנאה. שנאה אמיתית שבוערת בלבבות של אנשים שאת חלקם אני מכיר ופעם לפני שבועיים חשבתי שהם שפויים. ומוות. מוות בכל מקום. מוות לערבים, מוות לשמאלנים, מוות לכל מי שחי בערך. אם כולם ימותו, מי ישאר? שאלתי השבוע מישהי בעבודה. בינתיים היחידים שמתים הם חיילים שמגנים על אנשים שצועקים מוות אחד על השני בצד שלנו, מחבלים שמנסים להרוג בצד שלהם, ואזרחים שנתקעו באמצע וכל פשעם הוא שהם ניסו לחיות.
מי שיש לו באלגן בחדר
מי שיש לו באלגן בחדר, יש לו באלגן בחיים. וואלה צדק מי שאמר לי את זה. רק מהדברים שקורים בחיים שלי בחודשים האחרונים אפשר להרכיב מבזק של ויינט. רק חבל שזה לא יעניין אף אחד חוץ מאימא שלי. חבל שזה לא מעניין אותי קצת יותר. רציתי לתקוע פה משפט מתחכם על בנק מטרות מוגדר בחיים שלי, אבל הייתי ג'ובניק בחיל האוויר. אם אני אתחיל לדבר בסלנג צבאי אני חושש שאאבד חלק גדול מהאמינות שלי. חוץ מזה, הדילמות בחיים שלי טיפה פחות אכזריות מהחמאס. מצד אחד אני צריך לפתור אותן בהידברות כי אני לא יכול לצאת למלחמה נגדן, מצד שני הן לא יתנו לי עשר שנים של שקט. מצד שלישי, שבוע שקט גם טוב לי.
אני חוזר להסתכל מחוץ לחדר שלי, אל הרחוב ואל המרחב הוירטואלי. "עושה שלום במרומיו", אני מתחיל תפילה של אתאיסט, "הגיע הזמן לעשות את הקטע שלך. עלינו ועל כל ישראל ועל כל בני האדם. שנדע מתי להיכנס לעזה ומתי לצאת ממנה ושנצליח לחזור לעצמנו אחר כך, זה הכי חשוב". אמן.
//זהר רץ