אז כולנו מדברים על הרגע שבו הם יחזרו. מייחלים לרגע שבו כל אחד מהם יכנס הביתה ויבין שזה לא לזמן קצר, אלא לגמרי, לתמיד. ייגמר המבצע, ייגמר הצוק וגם האיתן. ומבין כל אלה שנספו יהיו את אלה שיחזרו. בשבוע הראשון זו כנראה תהיה שמחה גדולה. הם ירגישו גיבורים וכמות האהבה שהם יקבלו מכולם תשכיח את הכל. אבל אז יעברו חודשים ושנים, אבל הזיכרונות לא בדיוק יעברו לאנשהו, כי כאלה הם – באים בגלים.
כשיצא הסרט "ואליס עם באשיר" הייתי בת 17. תיכוניסטית הארד קור. הכוונה שלי שהייתי כל כך שקועה בבעיות ההתבגרות שלי ששום דבר פוליטי מדי לא העסיק אותי, מה שכן תמיד העסיק אותי היה הקולנוע. תמיד קראתי לעצמי "חובבת קולנוע עצלנית". אהבתי נורא לראות סרטים, אהבתי נורא לראות את טקס האוסקר, אהבתי עוד יותר לנתח כל סרט מורכב שראיתי, אבל מה? תמיד אכשהו פספסתי קלאסיקות. את "פורסט גאמפ" ראיתי לראשונה בגיל 17 עם החבר הראשון שלי. את "פייט קלאב" ו"התפוז המכני" בגיל 21 ואת "הסנדק" אתמול. וככה, בגיל 22, אחרי ששאלתי את דן (בן זוגי היקר) מה כל כך מיוחד ב"ואלס עם באשיר", שזכה כאמור בפרס אופיר בשנת 2008 ובסרט הזר הטוב ביותר בגלובוס הזהב לשנת 2009 (אם בפרסים עסקינן), הוא ענה לי קצר ולעניין "את פשוט חייבת לראות את הסרט הזה".
צילום מסך מתוך הסרט "ואלס עם באשיר"
אז ראיתי.
"ואלס עם באשיר" הוא סרט מונפש דוקו-דרמטי מלחמתי שיצר הקולנוען והתסריטאי ארי פולמן. למה הכוונה מונפש? הכוונה היא שכל הסרט אומנם דוקומנטרי, אבל בשונה מדוקומנטריה תעודית שרובינו מכירים כסצנות מוקלטות של אנשים שמשחזרים אירועים – הסרט הזה הוא אנימציה בלבד.
הסרט מתחיל בכך שארי פולמן נפגש עם חבר מתקופת הצבא שמספר לו על סיוטים חוזרים הקשורים למלחמת לבנון הראשונה, בה נלחמו. מה שמדהים את פולמן בכל הסיפור זו העובדה שהוא מבין שאין לו אף סיוט מאותה תקופה ומעבר לכך- אין לו אף זיכרון, כאילו מישהו מחק כל פיסת מידע שקשורה לאותה תקופת זמן. במהלך הסרט הוא נפגש עם פסיכולוג שמסביר לו שכאשר אדם עובר אירוע טראומתי בחייו, המוח מבצע פעולה פשוטה של הדחקה, או במילים אחרות- הטמנת הזיכרונות הקשים בתאים חשוכים, דבר שלא דורש כוחות כלשהם מהאדם עצמו, למרות שהתרגום הרשמי של הדחקה הוא "שכחה עם מוטיבציה".
צילום מסך מתוך הסרט "ואלס עם באשיר"
פולמן מבין שעליו להיזכר במה שקרה ומתחיל בעצם לערוך מפגשים עם כל מי ששרת איתו – גברים בני 40 כיום, שבזמנו היו חלק מחייו ומרגע תום המלחמה ניתק איתם כל קשר, בכוונה תחילה (כך סיפר בדיעבד). לאט לאט הוא אוסף פיסות מידע ומתחיל לראות איך הוא עצמו נתקל בתמונות מסוימות בזיכרונו שהוא לא מצליח למצוא להן הקשר. לקראת סוף הסרט פולמן נזכר באופן מלא בכך שהיה נוכח בטבח במחנות הפליטים סברא ושתילא ואז לראשונה, לכמה דקות בלבד, האנימציה הופכת לתמונות סטילס של גופות ההרוגים.
אז כחובבת קולנוע, הסרט השאיר עלי רושם חזק והתחלתי לחקור בכל דרך את דמותו בחיים של ארי פולמן. בעקבות ההצלחה הגדולה מאוד לה זכה הסרט, מצאתי מספר ראיונות לא מבוטל. את אחד מהם אני זוכרת במיוחד. בראיון הזה פולמן נשאל מה מייחד את הסרט שלו, כסרט מלחמה, משאר הסרטים שמדברים גם הם על נושא מלחמות ישראל. הוא ענה: "להבדיל מסרטים אחרים שמראים שמלחמה זה דבר מגעיל ומזעזע אבל החיילים בפנים הם קולים ומגניבים, "ואלס עם באשיר" יזכה כנראה בין היתר לצפיות של נוער, בגלל היותו מצוייר, וקשה לי להאמין שמישהו מהם יסתכל על דמויות החיילים בסרט שלי ויאמר – אני רוצה להיות אחד מהם".
אני זוכרת איך נרתעתי מהאמירה הזאת. איך אפשר במציאות ראלית, במציאות שלנו, להאמין בכך שאפשר להימנע ממלחמה ובכלל לגעת בנושא החיילים. מגניבים או לא, הם עושים את זה למען המדינה ולמען חיים טובים יותר.
ואז הגיע "צוק איתן".
צילום מסך מתוך הסרט "ואלס עם באשיר"
יום אחרי יום נהרג חייל וכל מה שעובר לי בראש זה אלה שעוד בחיים, אלה שגם יישארו בחיים…אם אפשר יהיה לקרוא לזה חיים, כשמולך היה כל כך הרבה מוות. אז אני עדיין מאמינה לצערי שבלי מלחמות אי אפשר, כי זה טבע האדם וזאת המציאות שלנו. אבל מה שאני כן יודעת, זה שבקרוב כנראה יחזרו הביתה כמה חבר'ה בני 20, שכבר לא ירגישו בחיים יותר בני 20 באמת. חבר'ה בני 20 שאו לנצח יחיו בהדחקה, או לנצח יחיו עם תמונות מוות בעיניים.
הם יהיו פה, בבית. הם יהיו הגיבורים שלנו, אבל רק הם יבינו שהמחיר שהם שילמו היה כבד מדי.
//מילה סביטלמן