ארז סיפר לאמא שבכל פעם שתחזית מזג האוויר משודרת בטלוויזיה, מוצפנות שם סיסמאות על המלחמה. "לא שמת לב", הוא אמר לה, "שפתאום בכל חצי שעה שמים תחזית?" רגע אחרי היא נזכרה שבאמת יש הרבה תחזיות בזמן האחרון. "התחממות הדרגתית", הוא המשיך, "זאת הסיסמא של הממשלה אלינו, העם. זה אומר שאנחנו לפני החרפה או הסלמה. זה גם הגיוני, לא סתם בחרו התחממות הדרגתית בקיץ בישראל. ככה האויב בחיים לא יחשוד. אבל מה, כל יום מתחמם בהדרגה? בקצב הזה נישרף פה. את לא חושבת?"
אמא הקשיבה מרותקת ודרשה לדעת מה מקורות המידע שלו. "הצבא", הוא אמר ולא פירט. זה הספיק לה. הצבא הוא סמכות עליונה ולה זה מספיק. וגם לעוד כמה. בימי שישי האחרונים היא סיפרה על התחזית בהתרגשות ועל הכתוביות שמופיעות למטה עם הסיסמא וכל פעם רציתי לגלות לה שארז עובד עליה ושמאז מלחמת יום כיפור ומהפכת הסמארטפונים אנחנו כבר לא צריכים סיסמאות מוצפנות ובכלל, מאז שיש כאן טכנולוגיה כזאת אנחנו כבר לא צריכים הרבה אבל במקום לגלות לה אכלתי את הכרוב הממולא שהכינה וסתמתי.
מתוך ואלס עם באשיר
באופן אישי המלחמה הזאת נוחה לי, נוחה מאוד אפילו. אני יודעת שזה לא פופולארי להגיד אבל ככה יצא, זה לא שקיוויתי למשהו כזה. עם דורי למשל שהוא כבר בן שבע ועדיין מרטיב במיטה, אני יכולה להגיד לכולם שזה בגלל האזעקות, שהוא חזר לזה. אני לא חייבת לפרט שאף פעם לא נגמל, זה לא רלוונטי עכשיו. הרבה דברים שהיו נחשבים כבר לא רלוונטים במלחמה. סדרי העדיפות משתנים ולי זה נוח. כמו למשל אבא שלו שאחרי שנתיים וכלום השאיר לילד דובי לא בטיחותי עם אף ועיניים מפלסטיק מתפרק שיכול להרוג והחליט שזהו, הוא חותך. עכשיו הוא במילואים ובכל ערב כשסופרים את הרוגי היום שחלף אני פותחת את החדשות ומחכה. בינתיים עוד לא הרגו אותו אבל המלחמה הזאת עוד תימשך ולי יש סבלנות, אני חייבת.
סבלנות זה כמו שריר שמפתחים באימוני ריצה מתישים. בכל בוקר כשאני מחליפה לדורי מצעים אני מותחת אותו עוד קצת ומרגישה איך השלווה נכנסת בדילוגים ומתכרבלת בפינה של הסרעפת שלי. פעם הייתי מתחרפנת מהפיפי שלו, הייתי זורקת את הסדינים על הרצפה ולפעמים דוחפת את האף של הילד פנימה כמו שעושים לגור כלבים שמנסים לחנך. בסוף הפסקתי. גם כי אחר כך הרגשתי רע מהדמעות הדוממות שלו אבל בעיקר בגלל שהחלטתי לוותר וזה הרגיש לי כמו חופש.
צילום: (visualphotos.com)
היום אני מתעוררת, מקימה אותו בעדינות ומהרגע שאני מדליקה את הקומקום ועד שמצחצחת שיניים הסדינים כבר בתוך המכונה, שלא יסריחו את כל הסל והמזרן על החלון, בשמש, שתנדף. אבל המלחמה נוחה לי לא רק עם דורי. נגיד, כל מי שמזמין אותי לצאת איתו עכשיו אני מסננת בזעזוע מעושה שזה לא הזמן, שבשביל לצאת צריך מצב רוח ושהאקס שלי עכשיו בגזרה, שזה לא קל. האבא של הילד שלי עם כל הכבוד. זה די מוריד אותם מזה.
לחברות שלי שמארגנות חבילות לחיילים אני מביאה בכל פעם עוד גופיית דלתא שעמוס השאיר מאחור ולפעמים גם חבילות של כיף כף כי ראיתי שהרוב קונים את הוופלים הפושטים של הסופר ואיזה פינוק זה בכלל? או שנותנים מהלב או שלא. הכי אני אוהבת את נעימת הרדיו החגיגית שהחליפה את פתיח החדשות הרגיל. מארש צבאי כזה של פעם שמצליח לענג אותי ולהחדיר בי ציפייה מתוקה. מה המניין עכשיו? ובמבזק של וחצי? וגם לעשן אפשר עכשיו חופשי ואף אחד לא אומר כלום יותר להיפך, כולם מבינים כי למי אכפת מריאות נקיות כשיש מלחמה.
הדחיפות הזאת עושה לי נעים אני מודה, וגם מוטיבציה להספיק. בגלל זה הודעתי שעד שלא ימגנו את סניף הבנק שאני עובדת בו, אני לא מגיעה. מצדי שיעבירו אותי לסניף אחר אבל בגלל שגם ככה כולם מגויסים ואין כמעט תנועה, ויתרו לי ונתנו לי חופש אז אני משפצת. כבר שברתי לבד את הקיר של מרפסת השירות והחלפתי ראי באמבטיה. לפעמים כשיש אזעקה וכולם יורדים למטה, אז השכנים בקומה שנייה מסתכלים עלי מוזר. הם מאוד שיפוטיים, גם בימי שלום. אבל הפעם במיוחד, אפילו שמעתי את חוה אומרת בלחישה כזאת שכולם ישמעו, "מצאה לה זמן לשפץ זאתי. אנשים נהרגים והיא, חשוב לה להגדיל את המטבח שלה".
אני מקווה שהיא תמשך עוד קצת, שאספיק גם לרצף כי אם כבר מלחמה, לפחות שיצא יפה.
//אלה ברייר