בעקבות דברי חברתו של טל יפרח ז"ל, עלה בי צורך לנסות ולהעביר תחושות שעלו בי. הכאב הוא כמובן אישי ולא ניתן להבנה כללית, אבל הפוסט נכתב מתוך ניסיון לפרוק חלק מהתחושות שעלו.
אני יושבת מול הדף, ומנסה לכנס את כל הרסיסים שבי כדי לכתוב לך, מילים אחרונות. אבל אני שבורה מידי. מסתכלת עליך בתמונות ובוכה. תמיד אמרו לי שיש מישהו חזק בשמיים, שמגן ושומר, ועכשיו קצת קשה לי להאמין. כי אם יש אלוהים בשמים, אז למה הוא לקח לי את האוצר הכי יקר שלי? הכאב שלי גדול מידי בשביל כמה שורות, וממילא אף אחד לא יבין. אני לא רוצה להיפרד, למה אני חייבת להגיד לך מילים אחרונות בכלל? אני לא רוצה שתלך, זה לא פייר שהלכת, זה לא פייר. היינו כל כך מתאימים, היית צריך להיות האבא של הילדים שלי. ולא חשבתי לרגע שדבר כזה יקרה לנו, אבא, היית צריך לרחם עלינו, אבא. למה, אבא, למה?
תמיד בחדשות כשהודיעו על הרוג, או פצוע, תמיד ביום הזיכרון כששרו את השירים העצובים, גם אם בכיתי, לא הבנתי מעולם מה זה כאב באמת. אז, הייתי מתקשרת אלייך והיינו הולכים לטקס ביחד, וגם אם בכיתי הייתה לי את הכתף שלך, והייתי מניחה את הראש בשקע הזה שלך ליד החזה, שכאילו שורטט בשבילי. והיית מלטף אותי, ואומר לי לא לבכות. אבל עכשיו אתה כבר לא כאן, מלאך שלי, לא כאן כדי לחבק, לא כאן כדי לנחם, אהוב שלי, מי יעצור אותי עכשיו מלבכות?
אני לא זוכרת את החיים שלי בלעדיך. ועוד לא הספקתי בכלל להגיד לך כמה אני אוהבת אותך. אני לא חושבת שאצליח לאהוב מישהו אחר. אני לא יודעת אם אצליח להמשיך. אחותי קראה לי אתמול אליה הביתה.. ואני בתמימותי חשבתי שעשית לי הפתעה ובאת לראות אותי, אבל אז הקצין התקשר אלי, ואמר לי את זה בטלפון. היית צריך לראות איך אמא שלך בכתה, ביקשה שלא יכניסו אותך, לאדמה. כל כך שבורה. אף פעם לא ראיתי אותה ככה. כולם בכו, כולם שבורים בגללך.
השארת לי כל כך הרבה כאב, אהוב. ואין, אין מי שינחם.
אהוב שלי, אתה האור שלי. אני לא מסוגלת לדבר עליך בלשון עבר. אני לא מסוגלת לאכול, לשתות, לנשום כמו שצריך. הפנים שלך עולות לי כל הזמן ולא נותנות לי לישון. העיניים שלי רטובות כבר יומיים שלמים וכהות מחוסר שינה, כהות מכאב. אני נזכרת בכל הבדיחות שלנו יחד, בכל הריבים, אוי, אני כל כך מתגעגעת לריבים שלנו. אני נזכרת בכמה הבנת אותי, אהבת, ולא ויתרת עלינו. ואיך תמיד ידעת להתקרב, לגעת בי, מבפנים. אהוב יקר שלי, אני נזכרת בכל הרגעים שלנו, שהיו ויהיו רק שלנו. אני נזכרת, ושוב בוכה.
מלאך שלי, הם איתי תמיד, רק שלי ושלך.
ולעולם לא אסלח, לעולם לא אשכח,
אותנו, אותך.
לזכרו ולעילוי נשמתו של סמל ראשון טל יפרח ז"ל, הי"ד.
ת.נ.צ.ב.ה
*****************************************************************************************
אין מספיק מילים שיצליחו להכיל את הכאב.
אבל הכאב הוא כאב של עם.
אחים, יקרים, גיבורים.
כאבכם-כאבנו.
//חן זמיר