אני בחורה בת 23 עוד מעט 24. לא מרגישה שאני יודעת יותר מדי אבל מרגישה מודעת.
אני בחורה שכל חייה גדלה כילדה שמנה, מאלה שכולם דואגים להזכיר לה שהיא לא ממש רזה או יותר נכון – שמנה, בטטה, את בהריון?
אז, בזמן ההוא, תמיד חשתי בצורך העז הזה לגרום לאנשים לאהוב אותי בזכות ה"אופי" שלי.
לא יכולתי לשנוא אף אחד, לא יכולתי לכעוס על אף אחד, דאגתי לרצות את כל הסובבים אותי ולהצחיק אותם כדי שחלילה לא יסתכלו על המעטפת הנוראית שלי.
אני, הילדה החמודה עם הקוקיות והבטן החמודה שלי, עולות יחדיו לכיתה א', ואז אני החמודה מגלה שאיפה שיש ילדים, לא משנה היכן הם גרים או מי הם הוריהם, הם יהיו רעים אלייך.
אף אחד מהם לא היה מודע לזה שכולנו נולדנו עם פגמים, כאלה או אחרים, אבל שלי פשוט היו נראים לעין.
תמיד צחקו עליי, העליבו אותי, העירו לי אבל לרוב אני התעלמתי.
ואז התחלתי לחלום..
חלמתי שאני הולכת להיות שחקנית יפיפיה, מיוחדת וכשרונית. שכולם באים כדי לראות אותה מופיעה על במה או מככבת באיזה סרט.
ככה שבכל פעם שאיזה ילד רע היה אומר לי "שמנה, רוצה פיתה?" הייתי נכנסת לחלום הקטנטן הזה שלי ואומרת לעצמי, "יום אחד אני אראה לו מה זה".
צילום: (visualphotos.com)
ההצקות תמיד נשארו, כל פעם הערה חדשה צצה לה ואני תמיד הייתי מופתעת מהמקוריות בפגיעה. החלומות נשארו גם כן, תמיד דאגתי לחזור לחלום.
השתחררתי מהצבא והלכתי ללמוד משחק, נרשמתי לסדנאות ולמכינות למשחק ולתיאטרון במקומות הכי נחשבים, נחשפתי לעולם המפואר של האנשים החולמים בדיוק את אותו החלום שלי והאמנתי שאני מיוחדת.
שמעתי ביקורות חלקן שליליות ורובן חיוביות, זרקתי את הלב שלי במרכז הבמה ונתתי לו להיות חשוף, למדתי על עצמי כל כך הרבה דברים, וגיליתי שאני לא מפחדת מחשיפה ובטח ובטח שלא מפחדת להיות או לשחק מישהי אחרת. אבל אחרי שחשפתי ונתתי את לבי לכל האנשים שחולמים, החלטתי לקחת חזרה את לבי לעצמי.
עד לפני שנה וחצי החלום הזה היה כל כולי, כל מי שהכיר אותי לעומק ידע שאני חולמת להיות שחקנית ולהילחם למען הגשמת החלום.
ואז דבר קרה, השתניתי, הפכתי עורי, שיניתי דעותיי ורגשותיי והפכתי למישהי אחרת.
ירדתי 25 קילוגרמים ממשקלי, בתהליך איטי ובריא, שהשאיר אותי מצולקת נפשית, מלאת בלבולים והתלבטויות, אבל גרם לי להפסיק לרצות להוכיח, להפסיק לרצות להיחשף ולהופיע נגד עיניהם של כל אותם "הדוקרים".
והיום הבנתי , הבנתי דבר גדול…
יש לי במה קטנה משל עצמי, אני כבר לא צריכה "להראות לכולם מה זה", אני יכולה סוף סוף לבחור איפה טוב לי, ועם מי נעים לי.
מותר לי לכעוס ולשתוק ולא להצחיק.
החלום נשאר חלום, הבטחתי שאחלום לנצח, אבל סוף סוף אני יכולה להיות אני.
//מאיה גסמן