כיפת מזל

בימים הראשונים הייתי משותקת מפחד. ישבתי בבית, מול החדשות, מנסה להבין מה עושים עכשיו ואם אפשר לקרוא לזה שגרה. מחכה שמשהו יקרה. כל צליל שהזכיר אזעקה הקפיץ אותי למקום המוגן ביותר בבית. ולא, אין כזה באמת. בלילות, כשלא ישנתי, הייתי שוכבת ומקשיבה לסימפוניית התותחים וההפצצות מהאוויר. כשהצלחתי להירדם החלומות היו מפחידים מדי. ניסיתי ללכת לעבודה ולשמור על שגרה, אבל זה לא הצליח. אמרתי שאני לא מסוגלת יותר, הלכתי הביתה והמשכתי לחכות.

ואז נדב, שהיה הגרעינר אצלי במושב בשנה שעברה, התקשר. כאילו ידע שאני מחכה למשהו. הוא כאן, בצומת של הקיבוץ ויש לו כמה דקות להגיד לי שלום. ישבנו והוא נראה כאילו הוא התבגר המון בשנה שלא נפגשנו בה. ביקשתי ממנו שישמור על עצמו והוא חיבק אותי ואמר שהוא מבטיח. שאלתי אותו אם חסר לו משהו, והוא אמר לי שכל דבר קטן ישמח את החבר'ה עכשיו.

למחרת הוא התקשר שוב. "יש לנו כמה שעות", הוא אמר, "אפשר להביא לנו דברים אם תרצי". תוך שעתיים הקפצתי, ביחד עם אחותי, את כל הקיבוץ על הרגליים. תוך כדי ההכנות גיליתי שאחד החברים הטובים שלי נמצא בשטח גם, והחלטתי שלא משנה מה, אני אשמח אותם היום. נערות מהקיבוץ הצטרפו למשימה ועם רכב מלא בהפתעות ולב מלא בפחדים יצאנו לשטח. לא אישרו לנו להגיע לנדב ולחבר מהקיבוץ, אז החלטנו לשמח את החיילים הראשונים שנפגוש. קצת לפני צאלים פגשנו חבר'ה באמצע אימון והשארנו להם את הדברים והברכות. הסתובבנו שעה וחצי בדרכי הדרום ולא הייתה לנו אפילו אזעקה אחת – "יש לנו את כיפת המעשים הטובים", אמרתי לאחותי. ואימא התקשרה להגיד שהיא דואגת כי בבית היו כבר שלוש אזעקות, אז חזרנו ורגע אחרי שנכנסו קיבלנו תמונות והודעות תודה מהחיילים שלא הכרנו עד לפני שעה וחצי.

באותו ערב הרגשתי שהפחד קצת זז הצידה והשאיר מקום למשהו אחר, לתחושה אחרת. לא הצלחתי לזהות אותה והבנתי שכנראה זה מה שאומר לי שאני צריכה להפסיק לחכות ולהתחיל לעשות. במקרה נתקלתי בדף של "דור הקסאמים" בפייסבוק. כתבתי להם הודעה ותוך כמה שעות הם התקשרו. בלי לשים לב הפכתי להיות רכזת באזור המגורים שלי, והדברים התגלגלו. עוגות, עוגיות, ממתיקים, חטיפים, מגבות, סיגריות, מגבונים, גופיות, תחתונים, גרביים. כל מה שאתם רק יכולים לדמיין. בפעם הראשונה שהגעתי לחמ"ל עם התרומות שאספתי פגשתי את האנשים שהקימו את היוזמה, וגיליתי שמצאתי מקום שבו ללב אין גבול ולנתינה אין קץ.

ביום שבת שוב ירדתי לשטח. הגעתי לחיילים שהתרגשו כל כך עד שממש הסמקתי. בכניסה לבסיס הייתה אזעקה וביחד עם הש.ג הסתתרנו עד ששמענו בום. חששתי שכיפת המעשים הטובים שלי נסדקה אבל הפחד שבלב זז עוד קצת ופינה קצת מקום לתחושה הזו, שלא הצלחתי לזהות. כמה ימים לאחר מכן, בדרך חזרה מנחל עוז, שמענו על מותו של המתנדב דרור חנין ז"ל. הלב התכווץ והעיניים התמלאו דמעות. אולי זה לא נכון להסתכן ככה, חשבתי. שלחתי בלב תמיכה חמה למשפחה ואמרתי למתנדבת שישבה לידי באוטו: "את יודעת, לא הרבה יסכימו איתי. אבל אם חס וחלילה יקרה לי משהו במבצע הזה (שמבחינתי הוא מלחמה לכל דבר), אני מעדיפה שזה יהיה כשאני בשטח, משמחת חיילים, ולא כשאני יושבת בבית ורואה טלוויזיה מסביב לשעון".

במשך היום אני זוכה להכיר אנשים מיוחדים שנותנים מעצמם המון, ובערב, כשאני יורדת לשטח אני פוגשת חיילים ומילואימניקים מדהימים שנותנים את עצמם ויותר מזה.

הבוקר הגעתי לסורוקה לבקר חולים. חילקנו להם חבילות קטנטנות עם מילים חמות ועם הרבה אהבה ואכפתיות. "אתם דור הקסאמים", אמרו לי חיילים שמתאוששים במחלקות מפגיעות שונות, "הייתם אצלנו לפני כמה ימים, עוד לפני שנפגענו. אתם אדירים".

יותר מזה אני לא צריכה, יש לי כיפת מזל.

מוזמנים להצטרף אלינו. לעמוד של "דור הקסאמים" בפייסבוק.

//גל שדה