האחד-עשר ביולי 2014. 3:18 לפנות בוקר בחיפה. מיטה, שידה, חלון. החלון של דניאלה. מהחלון של דניאלה רואים את הואדי גולש אל הים. עצי אלון וברוש פוגשים בכחול הגדול, שחשוך עכשיו. השמים גבוהים, מקיפים בכיפה מושלמת את שהעין תופסת. עילאי שוכב על המיטה, היא מתקרבת אליו בין הצללים, רוכנת מעליו, מלקקת את שפתיו, נועצת ציפורניים בזרועות העוטפות את גופה.
מי ישלוט על מי? מי יאבד בתוך מי?
הסדינים נושרים על הרצפה כמו עלים בסתיו.
עילאי מרגיש עם דניאלה כמו על אופנוע בכביש מהיר במדבר נבדה. הוא לא בטוח בדבר. היעד משתנה בכל רגע נתון. הוא רוקד עם הרוח. דניאלה מרגישה אותו, היא הרוח המכה במעיל, היא הברק בעיניים, היא הדלק.
320 קילומטר לשעה.
כשהאזעקה הראשונה נשמעת בחיפה, באחד-עשר ביולי 2014, ב-3:28 לפנות בוקר, עילאי משחרר את דניאלה מבין זרועותיו. היא נופלת אל המזרן החשוף, שיערה הארוך מחליק מבין אצבעותיו, מלטף את גופו כל הדרך למטה.
כבר שש שנים שהוא לא שמע את יללת הסירנה החדה הזו, שמקבלת צבע אדום-דם בדמיונו המשתולל.
שש שנים של שטחי אדמה שקטה מעבר לכחול הגדול, נשים זרות, תפוחים מתוקים יותר וצבעים עזים יותר…
כל אלה מתפוגגים עכשיו. הוא ילד הלכוד בתוך אקווריום-ענק עם כריש-לבן, כפות ידיו הזעירות דופקות בפאניקה על הזכוכית העבה. צליל עמום של ייאוש. איש לא יוכל לעזור לו. עילאי נצמד אל הקיר. דניאלה יורדת אליו מן המיטה כמו כלה היורדת במדרגות הכנסייה, אוחזת בפניו, לא מפחדת מהעיניים החולות.
האצבעות שלו מנהלות שיחה צפופה עם העור שלה, הוא שואף את נשיפותיה, הכחול הגדול חשוך עכשיו.
עילאי זוכר כל שריפה וכל ירייה. הוא זוכר כל מבט שכבה בעקבות שיחה צפופה של האצבעות שלו עם ההדק.
הוא לא זוכר את הפחד. הוא לא מכיר בקיומו. דניאלה. הוא מכיר בדניאלה. היא שם, תחתיו, מוקפת בגדים, סדינים, ספרים, דפים עמוסים במילים.
הקרב בג'באליה והמסגד העולה באש מתפוגגים. הכריש-הלבן מתחלף בילדה בת עשרים שמנפצת את הזכוכית.
//גל גורליק