בוקר שקט מאוד עבר על המרכז. רגוע, מאוד רגוע. בדרום הכל השתולל אבל כאן, שקט. והשקט הזה בא בדיוק במקום המתאים, לא רציתי שמשהו יפריע לי ללו"ז המטורף (כן כן מאוד מטורף עלק) שתכננתי.
גם בדיוק היה לי חלום מהטובים האלה שאחר כך אתה אומר לעצמך "שיט, הסנוז הזה בטלפון, עכשיו פספסתי את כל ההרפתקה שהייתי בה", והקטע הזה של לנסות להירדם שוב ולהמשיך מאותה נקודה – אז יש לי חדשות , זה לא כל כך עובד (ואני אומר לכם ניסיתי לא מעט).
צילום: (visualphotos.com)
ואז זה התחיל לחדור, סירנות כאלו, עדיין בתוך החלום, כאילו זה חלק מפארק שעשועים מאוד גדול שמשום מה אני נמצא בו. אחרי שנייה בלבד, אור בחדר, תזוזת דלת חזקה וזירוז מהיר של מי שבבית – "יאללה לרדת אזעקה אזעקה, מהר".
כתושב מרכז, נדמה לך שזה אפילו לא באינסטינקט. הרי האזעקה האחרונה שנשמעה הייתה גם היא בטעות ולפני מספר שנים טובות. אבל אז מסתבר שלא, מסתבר שיש בך איזשהו משהו שלא ידעת שקיים בך – זינוק מהמיטה,ישר לקחת את הטלפון, ריצה בחדר מדרגות למטה. "לא לא על תעמוד מול החלון", מסתובב ליד הקיר, חצי עייף, חצי עוד עם החלום המרוחק. מחכים. פתאום פיצוץ ראשון, אחריו עוד שניים. "זה יירוט זה יירוט", אומרים אנשים בחדר המדרגות בבהלה מהולה בהתרגשות שמהולה בתקווה או קצת יאוש.
בהתחלה אתה מבין שני דברים: יש שכנים חדשים בבניין (בערך…קצת ישנים אבל בכל זאת), ואת זה ש"באמת לקחתי את הטלפון ישר כשקפצתי מהמיטה??" אין יותר דור y מזה.
אבל אז אתה מבין את הדבר החשוב באמת – זה הגיע גם אליך. אין דאגה, מנסים לחזור לשגרה. וכשחוזרים הביתה בכל זאת דואגים קצת ומיד פותחים טלוויזיה ואינטרנט לראות מה קרה.
ואז גם עולות המחשבות של אלה שבדרום, אלה שסופגים את זה פאקינג 14 שנה, על "המצב". מצב זה ביטוי גדול – פעם לפני כמה שנים המציאו ביטוי, "המצב" וכל אחד ידע שכשאומרים את המילה הזו זה שם קוד לאוטובוס לא בטוח, או למסעדה שלא כדאי לשבת בה. עכשיו זה משהו חדש…חדש/ישן כזה. כי הם, אלא שבדרום, כבר יודעים. הם לא התרגלו לסטנדרטים הגבוהים שלנו במרכז – 12 שנה בלי שום כיפה, רק טראומה, ריצות, חיי שגרה? חיי שגרע.
החלום ממשיך. ההוא מהשינה של הבוקר, המתוקה. הכל רגוע, שוב הכל בסדר, הבית שקט, העיר שקטה, חוזרים לשגרה, לעבודה, למונדיאל.
אבל רק עד האזעקה הבאה, כי שם נבדוק אם חידדנו את האינסטינקט שלנו עוד יותר (ואם אנחנו אלופי השכונה בירידה במדרגות, לא פחות חשוב).
//יאיר צוקרמן