אני לא רוצה למות, בעיקר כי אני אוהבת את החיים. אני לא רוצה למות כי אני לא מבינה את משמעות המילה "נצח". היא מפחידה אותי. בכל פעם שנושא המוות עולה לדיון אני רצה על שלוש שאלות והלב מתחיל לדפוק בפחד אמיתי, בחרדה. מנערת את הראש כדי לנער את המחשבות החוצה, מנסה להיאחז באחת שמחה ושטחית שתעזור לי לטפס חזרה והחוצה אל היום-יום שלי.
אני לא רוצה למות, כי אני לא מבינה את משמעות המוות. גרה ליד בית הקברות בטרומפלדור ועדיין לא קפצתי לבקר את אריק. לא רוצה להפריע את מנוחתו. מצד שני, מי אמר שהוא נח? מי אמר שיש לישות שלו עדיין קיום? מה המשמעות של האבן הכבדה שמונחת מעל גופתו עליה משתטחים קרובי משפחה וזרים? האם אנו לא נאחזים בזיכרון? הרי אחרי זמן-מה הגוף נאכל בחשכה על-ידי ריקבון ותולעים וכל שנותר הוא שק עצמות, קצת כמו אלו שלולי מאוד אוהבת ללעוס בשביל להשחיז את שיניה.
ומהו "נצח"? כמה זמן זה? האם יום אחד אני פשוט אחדל להתקיים ולא אהיה עוד? האם אתעורר בגוף אחר? בזמן אחר? בחיים אחרים? כמה פעמים זה יקרה? לנצח?
צילום: (visualphotos.com)
לחיות את היום-יום במרדף אינסופי להשגת מטרות והגשמת חלומות – ובשביל מה? הרי כל זה פשוט יעלם יום אחד, יתאדה ויתפוגג בשגרת יום-יום של טריליארדי בני אדם שימשיכו בקיום היום-יומי שלהם – איתי, בלעדי ואחרי.
בסופו של הסיבוב הזה אשכב על אלונקה רעועה המונחת על עגלה מקרטעת, עטופה בשמיכה לבנה דקה שדרכה ניתן לראות את גופי חסר החיוניות, מובלת אל בור עמוק וקר באדמה, מוקפת באלפי עצמות שפעם היו מלאות חיים, כמוני. האם יש עולם הבא? האם יש גן-עדן? גיהנום? כמה זמן אפשר להיות במקום שכולו טוב? או מקום שכולו רע? האם גם בעולם הבא זמננו קצוב? ישות הממתינה לעוד סיבוב בחיים האלו? האם גם אז אהיה מפוחדת כשאצטרך לעזוב? וכמה זמן זה נצח?!
צילום: (visualphotos.com)
אני תוהה אם התגובה שלי לנושא המוות חריגה. מוקפת באנשים שמתייחסים אליו בשלוות נפש בעוד אני מוצאת את עצמי מסרבת לדון בנושא. מפחדת להתקרב, לגעת, מרגישה כאילו מדובר בחור-שחור של טירוף היכול לשאוב אותי אל השיגעון – ושומרת מרחק כמו מאש. מפחדת להיכוות. הפחד האמיתי שלי הוא ה"נצח". חוסר היכולת להפנים את המושג ומשמעותו, לכמת אותו ליחידה כמותית הנתפסת מחשבתית, כזו שאוכל להכיל ולחיות עמה בשלום.
אני לא רוצה למות, אני רוצה לחיות. רוצה להרגיש את השמש החמימה מלטפת את פניי כל פעם שאני מרימה ראשי השמיימה. רוצה להרגיש מלא טעמים גודשים את החך בארוחות שחיתות גרגרניות. רוצה להרגיש את המוזיקה ממלאת את גופי, נשפכת בנהר של אושר צרוף בריקוד חסר מעצורים. רוצה לאהוב, לחבק, לנשק, לעשות אהבה. רוצה לחיות. לנצח.
צילום: (visualphotos.com)
// דנה זילברמן