לכל אחד יש תסביך אבא, חלק יותר, חלק פחות, אצלי במשפחה התסביך מורכב, וגם אני קצת הושפעתי מזה.
לגדול עם אבא רואה חשבון, איש עסקים, יזם נדל"ן, סופר ועוד כל מיני תארים. זה לא פשוט.
כבר בכיתה ד' אני זוכר אותו כ"שוטר", כשהוא פיקח שאלמד את לוח הכפל, לא הצליח לו.
לא רציתי ללמוד משהו שלא עניין אותי. לא הבנתי מה הדחיפות ללמוד בעל פה, הרי גם ככה במבחן אוכל להקדיש חצי דקה כדי לחשב, מה כל כך מהותי בשינון המיותר הזה. והאמת שגם ממש אהבתי פאוור ריינג'רס, ללמוד מתמטיקה במקום לראות פאוור ריינג'רס?! לא נראה לי!
המלחמות היו קשות, לא רק על לוח הכפל, אבל תמיד על לימודים ובעיקר בנושאים המתמטיים.
הבנתי שאכזבתי אותו אבל לא ממש הבנתי למה.
חלפו השנים וההורים התגרשו, עכשיו יכולתי הרבה יותר בקלות לברוח מהלמידה. גרתי עם אמא, היא לא הצליחה לגרום לי ללמוד, אף אחד לא הצליח.
נקפוץ קדימה, השתחררתי מהצבא והתחלתי לשפר את הבגרות במתמטיקה, נרשמתי למכינה, במקביל התחלתי לעבוד במשרד של אבא, עשיתי כסף פצצה, קיבלתי חופש במבחנים והייתי הבן של הבוס ויותר מזה, הבוס העתידי, היורש, מה צריך סטודנט לבקש יותר.
נגמרה המכינה והחלטתי שאלך בדרך של אבא, אתחיל לימודי חשבונאות, בנקודה הזו אבא שלי רואה חשבון מוצלח ומוכר, הרבה כסף מושפע מההחלטות המקצועיות שלו וזה קסם לי, יכול להיות שההכרזה שלו על כמה יעמוד תלוש השכר שלי כשאסיים את התואר ואהיה רואה חשבון בכיר בגיל 27 קסמה לי לא פחות. אחרי הכל אני חמדן להחריד.
צילום: (visualphotos.com)
יכול להיות שמה שרציתי היה סך הכל "האישור" מאבא, שאני בסדר אחרי הכל, למרות שלא שיננתי את לוח הכפל. הוא התחיל לחשוף אותי לתיקים מורכבים, לקח אותי לפגישות עם טייקונים והרגשתי שהוא מציג אותי בגאווה.
ניהלתי כמה תחומים במקביל, קצת נדל"ן, קצת בורסה, ואת התפקיד שלי במשרד.
הייתי בא לעבודה עם מכופתרת על קולב, כי לא הייתי יודע איך יתפתח יום; יום אחד, עבודה על תיקים משעממים במשרד, למחרת ישיבה עם סמנכ"לי כספים שמרוויחים שבע ספרות ויום אחר הולכים לבית המשפט לתבוע איזו חברת ביטוח.
הרגיש לי שהמסלול שלי מרוצף באבני שיש ולא רצוף מכשולים.
אבל היתה בעיה,
שנאתי את המקצוע.
המעמד מגניב, תחושת האחריות די ממכרת והכסף זו הסיבה העיקרית שאני עדיין פה. אבל מה עם שמחת החיים? הייתי מסתובב עם בטחון עצמי בשמיים, ואז מתיישב מול השולחן ומתחיל לעבוד על תיקים שהדבקת בולים היא בגדר משימה של ג'יימס בונד לידם, שעמום אטומי, תודות לשעמום, כמות הלייקים שעשיתי לבחורות באלבומים "אילת עם היפות שלי", "טבריה עם החבר'ה הטובים" ו"מאמי עושה אותי בדוגי בצימר בגולן" בזמן העבודה, לא היתה מביישת סטוקר מתחיל.
הרגשתי שאני חי בשעון חול, אמנם מזהב אבל הזמן בו אוטוטו נגמר.
לא ידעתי איך לבשר לו שאני רוצה לעבור ללימודי משפטים, כולם אמרו שאני אידיוט, שאסור לוותר על משרד מצליח, שאני פראייר ושאצטער על זה.
אני יודע שאצטער,
יהיה לי הרבה יותר קשה, לא אקבל שום משרד לעריכת דין ואצטרך לירוק דם בשביל למצוא התמחות, אגב, במילון, המונח לירוק דם אומר: "להפעיל קשרים, והרבה, אולי גם להתחנף פה ושם אבל זה בסדר, כולנו סוג של זונות: נעשה הכל בשביל המחיר או העבודה הנכונים".
9gag
העדפתי להפסיק לשקר לעצמי, למרות שאם הייתי ממשיך עם השקר, היה לי הרבה יותר קל בחיים ואבא שלי לא היה מנשל אותי מהירושה. אבל סביר שהוא היה מוצא סיבה אחרת.
לכו עם מה שאתם מרגישים, לפעמים עדיף להקשיב למי שמסביב אבל לקבל את ההחלטה לבד, דעתם חשובה אך שלכם קובעת.
נ.ב תמיד תשאירו דרך מילוט, פלאן B, (תואר שני בחשבונאות למשפטנים זה רק שנה וחצי).
//עופר אשל