אני אוהב להביט באנשים אחרים כשהם צופים בסרטונים של TED.
הסרטון הנכון, ברגע הנכון, יגרום לאנשים להתמתח, לפתוח את החזה, לצחוק בקול רם, להסמיק, להנהן. זרם אנדרנלין שוטף אותנו כאילו הרגע סיימנו איזו משימה מסובכת שעבדנו עליה קשה המון זמן. רק שההתרגשות הזו הגיעה לא ממשהו שעשינו בחיים האמיתיים, אלא פשוט מהדמיון שלנו. זה כבר מספיק.
מסתבר שלהביט באנשים אחרים מספרים על רעיונות גדולים, סיפורי חיים יוצאי דופן, ודעות שמאתגרות את הסטטוס קוו, לא רק גורם לנו לעונג אינטלקטואלי, אלא גם ממש מזרים את הדם ומאיץ את הדופק. הרגשה של אופטימיות, של סקרנות, של בטחון – הנה יש שם בחוץ אנשים שדואגים שהעולם הזה יהיה קצת פחות דפוק ממה שהוא. אנחנו מסתכלים על מוחות גדולים, יזמים חברתיים, מדענים משוגעים, וגם על אנשים שנראים כמונו, כמו שפעם הנתינים היו מסתכלים על המנהיגים שלהם.
מיכל אנסקי ב-TedX Jerusalem
לפני שלוש שנים התחלתי – מבלי לשים לב – הרגל חדש. זה היה כשרק פתחנו את המשרד של הסטארטאפ, עבדנו שעות ארוכות, והצהריים תמיד היו קשים. אוכלים יחד או לחוד, מהר מהר, כי זה היה הקצב שהמוח עבד בו, ואז מגיעה הנפילה. מתיישבים מול המחשב, הבטן מרדימה כל מוטיבציה לעשות משהו, גונבת את האנרגיה לצרכי עיכול הארוחה. פתאום הקצב מואט, המוח רוצה הפסקה מהעבודה. האצבעות לא מוכנות לתקתק, מכסימום לגלול את העכבר. מכינים קפה, לא עוזר. קצת שוקולד, לא עוזר.
אתה מתישהו מבין שאין מה לריב עם זה, צריך לעשות הפסקה. בודק מה קורה בפייסבוק, באתר של הארץ או Ynet, הכל שעמום, נראה אותו דבר כמו אתמול, שלשום וכנראה גם מחר.
מכיוון שהתעסקנו בסטארטאפ עם טכנולוגיה של וידאו, הפסקות הצהריים התחילו להיות סביב צפייה בסרטונים. ככה התחיל ההרגל. כמעט כל יום, אחרי ארוחת הצהריים (או לפעמים תוך כדי כשאכלתי לבד) הייתי מוצא איזה סרטון מעניין לצפות בו. TED כמובן היתה בחירה טבעית, אבל לא היחידה.
מבלי לשים לב, התחלתי לפתח הרגל מגונה. כל יום בצהריים מצאתי 15-20 דקות פנויות. זה היה הזמן שבו אני לומד משהו חדש על העולם, מקבל השראה, אנדרנלין, אופטימיות, צמרמורת. מזון למוח, ודרך הרבה יותר כיפית להתעדכן מה קורה בעולם מאשר לקרוא Ynet. כשג׳יימי אוליבר מספר איך הוא רוצה להציל ילדים מהשמנה (זוכה טד 2010), זה הרבה יותר מרגש מלקרוא בפעם המאה על ההגבלות ששוב הטילו או הסירו מאיראן.
הבנתי פתאום את האפקט של ההרגל הזה – באמצע היום, בדיוק כשהאנרגיות יורדות, אני חוטף זריקת אופטימיות שדוחפת אותי לחצי השני של היום.
ואז חשבתי שאולי עוד אנשים יכולים לנסות לפתח את ההרגל הזה, בדיוק כמו שהם פיתחו את ההרגל הקודם של גלילה ב-Ynet או פייסבוק. מאחר ואני כבר מתמחה בלמצוא תוכן טוב, אני מדי פעם אשלח להם המלצה על איזה סרטון או טקסט קצרצר טובים, שיעזרו להתרומם משקיעת הצהריים.
אז הנה, למי שרוצה להתמכר – אפשר להירשם כאן. זה כמובן בחינם, לא ספאם, ותמיד אפשר להתנתק בקליק אחד.
// ליאור פרנקל