קוּטוּש קוּטוּש
כבוגר בפקולטה הגבוהה של חיזבאללה עם התמחות בנפילות רקטות ה"קטיושה", אין בי פחד מהרקטות של חמאס. חמש עשרה שנים של אזעקות, נפילות, פגיעות ברכוש ולעיתים רחוקות גם בנפש, מלמדות אותך קודם כל להיות רגוע. אתה יודע הכל על הרקטה. הרקטה היא טיפשה, המפעילים שמים אותה לכיוון מסויים, בזווית מסויימת ומברכים אותה ב"אללה אכבר" כי רק אלוהים יכול לעזור לה לפגוע במטרה. אתה יודע שהסיכוי הסטטיסטי שלך להיפגע הוא נמוך מאוד, גם אם תעמוד בחוץ, אבל האפשרות הזאת תמיד קיימת. לכן, אתה הולך לממ"ד, לחדר מוגן ומחכה לשמוע את הבום ואז יוצא. ממשיכים בחיים, אני לא מכיר דרך אחרת. ואם כבר למות אז שיהיה על בירה קרירה ומפנקת בפאב תל אביבי, בחום המפנק של יולי. החיים טובים לבני אדם, המוות טוב לתולעים.
הדר גד, "יוחאי", שמן על בד, 2008
אלוהים לצידי
"תודה לאל לא נפגעתי". באמת תודה לאל? הוא שומר עלי? מי יותר חשוב לו הבריאות שלי או התפילות של משגר הרקטה שמבקש לפגוע בי? לאלוהים לא באמת אכפת ממני או ממי שמשגר את הרקטה או מהשכן שלי או מהמשפחה, שביתה הופגז ברפיח. גם אם הוא קיים (ואני חושב שלא) הוא בוודאי לא מתעסק בי ובבקשות הפרטיות שלי. אני מניח שיש לו דברים יותר חשובים לעשות.
אני מקנא באלו המאמינים שאלוהים קיים ושומר עליהם. החיים שלהם הרבה יותר פשוטים. הם כאילו משליכים את השפעתם, דעתם, החלטתם לכיוונו של בורא עולם. אני באמת לא מצליח להבין את זה. כי לא אלוהים גרם לי להיכנס לחדר מוגן ולא אלוהים הניח את אצבעו בקצה הרקטה והוריד אותה על החצר במקום על הבית. להיכנס למקלט זאת החלטה מודעת מצילת חיים. לא אלוהים הכניס אותי לשם אלא רצף פעולות עצביות מניעות שרירים, שמקורן ברצף פעולות עצביות וכימיות במוח. אין לי בעיה שתאמינו בישות אלוהית זו או אחרת, רק בשם האלוהים תנו קצת קרדיט לעצמכם.
לכידוּת חברתית
אני חייב להודות לחמאס. אני מרגיש בטוח יותר ברחובות בימים אלה. הביטחון האישי שלי לא היה בשיאו בימים שלפני פרוץ המבצע. אנחנו חברה אלימה, שמאמינה בכוח, "כל דאלים גבר". חששתי שנהג רכב מתלהב יעיף אותי מהקטנוע רק בגלל, שבא לו לעשות פוזות על חברה שלו. חששתי להיקלע לניסיון חיסול של פושעי העולם התחתון או משפחת פשע כלשהי. חששתי לצאת למסיבה ולהידקר על ידי ערס פואטי, שחורט את שיריו בסכין על גופי. חששתי לחצות את הכביש במעבר חצייה , כי מי שעוצר הוא פראייר. חששתי לבקש מהשכנים שינמיכו את המוזיקה כי גם אם הייתי צועק "אבביי" הוא לא היה עוזר לי. עכשיו אני לא חושש.
פייר בורדייה הציג לנו את מושג ה"לכידות החברתית", מחקרים שמבוססים על עבודותיו הראו כי בעיתות משבר כמו מלחמה, הלכידות החברתית עולה. כאשר הלכידות עולה יש פחות מקרי אלימות בחברה, מבחינה כמותית רמת הפשיעה יורדת, תאונות הדרכים צונחות בעשרות אחוזים, אנשים נוטים יותר לעזור אחד לשני גם אם אין ביניהם שום היכרות מוקדמת. הלוואי שזה ימשיך גם אחרי המבצע הזה. על מי אני עובד?
ליאור שטיינר, "ללא כותרת", שמן על בד, 2008
ומה עכשיו?
החמאס ירה פגזים ורקטות עוד טרם יצאנו מעזה (פצצת המרגמה הראשונה נורתה בשנת 2000).
אם ניכנס לשם עכשיו, לא יירו עלינו יותר רקטות? ברור שלא. נצליח להרוג את כל אנשי החמאס? ברור שלא. נצליח להשיג שקט לנצח נצחים? ברור שלא.
קולות רבים קוראים להיכנס לרצועת עזה. להפעיל כוח ועוד כוח ועוד קצת כוח (חברה אלימה כבר אמרתי), אך אלימות לא פותרת בעיות לטווח ארוך.
בגן אנחנו מלמדים את הילדים להשתמש במילים כדי להביע את מה שמרגישים. מילים פותרות בעיות הרבה יותר טוב ממכות. שמישהו ישלח לגן את המנהיגים משני הצדדים. אני מבטיח שנעשה עבודת גישור יותר טובה מהאמריקאים. אם הם ירצו להמשיך להרביץ, הם פשוט לא יוכלו לשחק.
וכולם רוצים לשחק.
//מורן כהן