בימים האחרונים אני שש אלי קרב. אמנם לא מחפש לתקוף אף אחד, אבל לא חושש לספוג או להגיב. כרגיל בעיתות מלחמה, לדברים שאינם קשורים בכלל יש נטייה להיכנס גם הם למצב מלחמה.
אני לא אוהב לרדת למקלט או להיכנס למרחב המוגן. משהו בהיכנעות הזו לגורמים זרים גורם לי לשבור את רוחי. מעדיף להסתכל על כל המלחמה הזו מבעד לעדשת המצלמה שלא יורדת לי מהכתף כבר כמה ימים ולנסות ולתעד. כמו דמות של ארי פולמן ב'ואלס עם באשיר', המצלמה שומרת על שפיותי, גורמת לי להתייחס לכל הטירוף שסביבי כאל משאב שאני צריך להפיק ממנו את הפריים הטוב ביותר.
הכל סביבי מרגיש לי כמו זכרונות זמניים, חלום משונה שהשמיים בו בצבע אדום ואנשים מסתכלים אחד על השני כמו מכונות. התאורה שונה, תשומת הלב שונה. העיר שמסתכלת בדרך כלל צפונה, סובבה מבטה אל הדרום. בעוד כמה שבועות נסתובב חזרה ולא נזכור כלום. ערב שישי, אחרי עוד יום שבו הצפון הישן המנומנם הופרע על ידי רסיסי רקטה עזתית שנחתו והתפזרו לכל עבר, אני עומד במטבח ומטיל יהבי על סדרת הירקות המונחים על השיש. אט אט נחתכים להם בצלים וקישואים, פלפלים ועגבניות, ונתפרים לתוך קומבינציה שמתבשלת על הכיריים בדרך להפוך להיות ארוחת שבת בגוון ממולאים. קוצר את העולם הישן, הצומח, ובונה אותו לתוך העולם שלי.
המטבח מסדר לי את הראש. בחוץ המלחמה הלאומית של כולנו והמלחמה הפרטית שלי. אתה לא יכול לתת לו להתייחס אליך ככה, אתה אומר לי. מבסס את עצמך בחילופי השלטון המטאפוריים שבחיי. מדהים כמה שלאורך החיים התקופות שבחיינו מתאפיינות דרך האנשים שמלווים אותנו בהן. כבר שנים שאני מתבוסס בדם המלחמה הפרטית שלי, לא מצליח לקחת עליה אחריות ולנטרל אותה, מערכת יחסים כושלת שסופה ידוע מראש. בורח אל המטבח הממוגן, המקום בו אני מרגיש שקט, אפילו שאני נשאר פגיע בטווח הרקטות. המרחב המוגן שלי מפני הקריזות של עצמי. כאילו שבהינף סכין ובצל שמתקצץ המחשבות שלי פתאום יסתדרו ויתאזנו ויהיה לי הכח לעשות את מה שאני חושש ממנו כבר זמן רב.
הרוחות בחוץ הן רוחות מלחמה, ובפנים רוחות של פרידה. כמו תאונה בסלואו מושן, אי אפשר לעצור אותה ואי אפשר להפסיק להסתכל. הנתיב נקבע, הרקטה משוגרת, ושום כיפת ברזל שבעולם לא תוכל ליירט אותה. הפגיעות הישירות בלב שלי ברחוב נתן החכם עומדות להסתיים, כשההכרה בטילי הכאב שהשלטון הישן מיירט לעברי – מתבטלת, משוחררת לאלתר. אי אפשר להפגע ממשהו שלא מתייחסים אליו ברצינות.
שבת שלום, שעה של רוגע. האוכל כבר מוכן, ואדי עגבניות מציפים את המטבח, משאירים אותי שפוי בים הטירוף שמתרחש סביבי. אבל אני בשלי, ומסלול החיים התקין שלי לא יופרע יותר על ידי שום טיל. לא טיל פרטי שלי, ולא טיל של בני דודינו העזתיים מדרום. כששעה לאחר מכן שוב אזעקה תפר את שלוות החיים הקטנה שלי, אעלה עם המצלמה לגג הבניין. בוא, טיל, בוא. נראה אותך. אני לא מפחד ממך, כי אין לך דרך להתמודד איתי. בוא.
// יובל אורן