כרוניקה של שולחנות דפוקים

הוא דפק על השולחן. לא, קודם הוא סיים לדבר בקול רם בטלפון ולצעוק מילים של פאניקה, אחר כך הוא לקח שלוק אחרון מהקפה, השמיע אנחה מיואשת ואז הוא דפק על השולחן. היא יכולה הייתה לגשת ולשאול מה קרה או לראות אם הוא בסדר, אבל היא לא רצתה. בשביל טיפ של חמישה שקלים לא היה לה שווה להתאמץ.

הרי בשבוע שעבר כשהיא דפקה על שולחן בבית קפה, המלצר שם לא ניגש לשאול אם היא בסדר, ובכלל לא היה לו איכפת שהיא דפקה על השולחן ושפכה את הקפה בגלל שבדיוק סיימה שיחה עם הבנקאי שהודיע לה שהצ'ק של שכר הדירה חזר ושאין אישור להגדיל לה את מסגרת האשראי. המלצר מצידו לא הרים מבט, הוא פשוט המשיך לערום את המגשים עם פרצוף חמוץ ואפילו לא ניגש לנקות את השולחן, כי בשביל טיפ של חמישה שקלים כנראה לא היה לו שווה להתאמץ.

"Image courtesy of [digitalart] / FreeDigitalPhotos.net"

למה כשהוא דפק על שולחן בית קפה כמה ימים לפני כן מישהו ניגש לראות אם הוא בסדר? לא, המלצרית ששירתה אותו אז נשארה אדישה והמשיכה לפתור תשחצים ולכווץ גבות בעצב, ובכלל לא היה לה איכפת שרגע לפני שהוא דפק על השולחן הוא ראה את האקס שלו הולך יד ביד עם איזה שוודי גבוה, ורגע לפני שראה אותו עם השוודי הגבוה הוא העיז לשלוח לו הודעה שהוא נורא מתגעגע.

המלצרית לא ידעה את כל זה וכשהוא דפק על השולחן היא נשארה אדישה, כי בשביל טיפ של חמישה שקלים לא היה לה שווה להתאמץ. חוץ מזה, יומיים לפני כן היא דפקה על שולחן בעצמה ואף אחד לא שאל אותה אם היא בסדר. זה היה אחרי שגילתה שלסבתא שלה חזר הסרטן וכל הדמעות הצטברו לה בגרון, אלא שבמקום לבכות היא מצאה עצמה דופקת על השולחן; דפיקה חזקה כזו שהרעידה את הסוכר והקפיצה את הכפית, אבל לא הזיזה לאף אחד מהמלצרים אז היא אפילו לא סיימה את הקפה, היא פשוט אספה את עצמה באכזבה, השאירה טיפ של חמישה שקלים והלכה.

היא לא העלתה על דעתה שבאותו היום הבוס עשה שיחה למלצרים, ודרש מהם להפסיק להיות נחמדים לאנשים שיושבים חצי יום על כוס קפה אחת כי זה ממש לא משתלם לעסק, "בשביל טיפ של חמישה שקלים", הוא אמר, "לא שווה לכם להתאמץ".

"Image courtesy of [jesadaphorn] / FreeDigitalPhotos.net"

נקרא לזה הערת שוליים: בימים משוגעים כאלה כשהשמיים בוערים והאדמה רועדת, כשהלב מוצף בריקנות והריקנות מציפה את המבוכה, כשהאסקפיזם מגמגם והמציאות פוזלת, כשהמחשבות מתיישבות בבתי קפה ומזגזגות מפעם לפעם למרחב המוגן,
מצאתי גם את עצמי דופקת על השולחן…

//טל עזר