לא מבינה מה קורה. אני מרגישה כאילו אני נמצאת בסרט נע. אם חלומות מתגשמים לאחר מותו של אדם, אז אנחנו כנראה נמצאים בתקציר קצר של החלום הרטוב של היטלר.
כשלפני חצי שנה הודעתי שאני עוזבת לברקן כמות העיניים שנפערו לעברי יכלו להדליק את האור בחצי עיר. אפילו השמאלנים האמיתיים, אלה שיודעים לספר עם המבט הלוחמני הזה, שצריך שלום ושאנחנו כובשים ושאנחנו מתאכזרים לפרות (אה לא.. שיט… זאת לא האג'נדה הזאת), פתאום אמרו בחיל ורעד "אוי.. מסוכן שם. יש המון ערבים".
בשבוע הראשון שלי בברקן נחטפו שלושת הנערים. בשבועיים של החיפושים הסתובבתי בתמיהה לנוכח כמות הטרמפיסטים שהמשיכו לחכות… למשיח כנראה, כאילו מנותקים מכל מה שקורה פה, מנותקים מכל הפחד, החרדה והמחשבה "ואם הפעם זה יהיה אני?" באותו השבוע הבנתי שרובינו חיים בתחושת ה"את השלב הזה עברנו", אם הפעם ירצו לפגוע בנו זה יהיה חייב להיות מגוון, לא עוד פעם חטיפה בטרמפ. כמו משחק מחשב, שאם עברת שלב אחד אתה כבר לא תחזור אליו – אתה תמשיך הלאה, למשהו אחר וקשה יותר. ולכן אפשר לתפוס טרמפים, את השלב הזה הם כבר עברו במשחק.
בשבוע שנודע על כך שהשלושה נרצחו, את כולם אפפה התחושה של ה"ביחד". הימין הקיצוני ידע לחגוג בדיוק כמו שהשמאל הקיצוני יודע – במומנטום מדויק, ברגע הזה שבו החיה שבך מתה לצאת החוצה. פתאום לביטוי "ערבי טוב זה ערבי מת" היה ביסוס. ואז קרה הצפוי מכל – הנקמה. שחררנו את החיה שלנו והבאנו עדר שלם נגדינו. שלום לך "מצבע צוק איתן" – עוד שם מיליטריסטי מפוצץ אדיוטי ופתטי. העיקר שאנחנו חושבים שאנחנו איתנים. איתנים ב- 15שניות שיש לנו לרוץ למקלט, איתנים בחרדה שלנו לצאת מהבית בכל רחבי הארץ, איתנים במחשבות שלנו על "מה יש לחפש פה?" איתנים בבדיחות הציניות של "למה אני לא עוברת לגור בדכאו – שם בטוח" ואיתנים ב"יש! הכנסנו לתל אביבים האלה!"
הסופר מתמלא בלקוחות שדורשים צדק, בהמתנה לקופאית כולם עונים על שאלון הטריוויה "האם גם אתה/ הבן שלך/הנכד שלך/אח שלך/חבר שלך קיבלת צו 8?" בליווי צקצוק מוטרד של "מה יהיה איתנו?" שאלה מקורית. כל אחד יודע בדיוק מה צריך לעשות כדי לפתור את הבעיות שלנו ואכשהו אנחנו עדיין קיץ אחרי קיץ באותו המבצע שרק מגוון שם. וככה, מכל לקוח שנכנס אתה מבין שאף אחד לעולם לא יחדש לך כלום. הכל הופך לסימפוניית דאגה ומרמור משותפת שחוזרת על עצמה כל פעם מחדש.
אבל דווקא ברגעים בהם אני מתחילה לתכנן לאן להגר, אני רואה חדשות או סתם נכנסת לפייסבוק ומבינה כמה שלמרות הכל אנחנו עם…מיוחד.
בכל מבצע כזה כשהרקטות מצפינות קצת, תושבי הדרום נכנסים לתפקיד הילד השמן ששמח שסוף סוף מכסחים מישהו נוסף מלבדו, הפייסבוק מתמלא בהצעות לשכב עם החמאס כדי לגמור עם המתח הזה, מתפרסמות תמונות של מפורסמים מחזיקים שלטים עוצמתיים (בר רפאלי עדיין לא העלתה משהו כזה – משתמטת!) וסטטוסים שמציעים לברזיל לרדת למקלטים. אגב, מה שברזיל לא יודעת זה שמעל לכל היא הפסידה ליונית לוי בקרב קשה וצמוד בין חדשות ערוץ שתיים למונדיאל.
אבל מכל מה שראיתי בימים האחרונים, סצנה אחת לא יוצאת לי מהראש. ביום השני של המבצע, בסביבות השעה 1 בלילה, שדרן ערוץ שתיים עמד בלב בת ים ותיאר את המתרחש בסביבה. מאחוריו ישב בחור כבן 20 ו…תסלחו לי על הביטוי - "תקע" לאפה נוזלית. בלי לחשוב על שום דבר, מבלי להסתכל למצלמה ולנופף לכל המשפחה, לאט וביסודיות ואני יכולה רק לדמיין לעצמי שהוא המשיך לאכול את אותה הלאפה גם במהלך עשר הצפירות הבאות.
ופה המסר שלי, חבר'ה, גם כשקשה ומפחיד תזכרו שתמיד יש דרך אופטימית יותר להסתכל על דברים. ואם אתם שואלים אותי מה זה איתנות מבחינתי במצב הנוכחי? איתנות היא לשבת ברחוב ולאכול לאפה נוזלית כאילו שהיום סתם עוד יום חמישי.
//מילה סביטלמן