בשנת 2005 הייתי בקורס קצינים שגייסו את כל הצבא למען הנסיגה החד–צדדית מעזה. אני זוכר שישבנו ביחד וקיימנו דיון חוצב להבות על התוצאות של אותה נסיגה, הרבה קולות של שלום ושל תקווה נשמעו, שזוהי החלטה שתציל נפשות ותהיינה מנוף לשלום, אך גם הרבה קולות נשמעו מן העבר השני, שזוהי החלטה שתגרור אותנו למציאות בלתי נסבלת.
היום השנה 2014. אנחנו 9 שנים אחרי הנסיגה, בראי לאחור כל הקולות שתמכו בנסיגה היו והינם "נביאי שקר", מאז הנסיגה ועד היום נורו בממוצע בין 3-5 טילים מעזה לישראל והיד עוד נטויה.
אז מה עושים? כובשים את עזה? "משטיחים" אותה מהאוויר? או נותנים לכיפת ברזל לשמור על הסטטוס–קוו ההזוי הזה? האמת היא, שאין לי תשובה חד-משמעית. ארגון החמאס הוא ארגון אידיאולוגי, ארגון מהזרם השיעי באיסלם שאינו, בלשון המעטה, רואה בעין יפה את קיומה של מדינת ישראל ושל היהודים בפרט. להרוג רעיון או לחסל רעיון הוא בגדר נבואה שלא נועדה להתממש, בייחוד לאור העובדה ש"תור הזהב"/החורף האיסלאמי זורע חורבן והרס במדינות ערב, שלא נדבר על מה שקורה באירופה. הלגיטימציה "הרעיונית/אדיאולוגית" של החמאס מקבלת "פימפומים" מנטאליים מכל האזור, שבפועל החמאס הוא בעצם שליח "הציבור" המוסלמי הקיצוני לאזורנו (וזאת לאחר נפילת האחים המוסלמים במצרים). החמאס, היות ואינו ארגון עצמאי ששואב את רעיונותיו בעצמו, אלא נשען על עקרונות האסלאם, שהיא דת שבמרכזה עומד הרעיון של "אסלום" (המצאה שלי) של כל העולם ולפי כך אנחנו "פיקסל" קטן מהתמונה הכוללת.
הגי'האד העולמי בעוכרינו. אני לא נביא זעם, ולא כותב מחדש את "אללה איסלאם" של השרמנטי מערוץ עשר, צבי יחזקאלי, אבל אני כן רוצה להאמין שאדם שבריא בנפשו (אני מקווה שאני אחד כזה…) מודע למה שקורה מחוץ לבועה "הישראלית – פלסטינית", למה? כי אי אפשר להתעלם מנפילת עיראק בידי ארגון קיצוני מוסלמי, אי אפשר להתעלם מעריפת ראשים, רצח ילדים ונשים, אונס וכל ה"שישו ושמחו" שהם תוצאה ישירה של התחזקות הג'יאהד העולמי. והחמאס? איפה הוא בכל המשוואה "הגי'הדיסטית" הזאת? הוא נמצא בדיוק בנקודה שבה הוא משרת את כל האינטרסים של העולם הערבי – התנגדות מזוינת למדינת היהודים – מדינת ישראל. גם אבו-מאזן ידידנו (לכאורה), בעל דוקטורט בהכחשת השואה הינו זאב בתחפושת של כבש, הוא נחמד, הוא נעים ולעיתים יש לו פליטות פה שחלקנו אוחזים בהם כ-"קרנות המזבח", כסומא בחשיכה, מנסים בכל שארית תקוותנו להאמין שיש לנו עם מי לדבר…צר לי לאכזב, אך אין מי לדבר.
מתוך עמוד הפייסבוק: Peace and Love
אנחנו דור של שלום! מימין ומשמאל! כולנו רוצים להאמין שביום מן הימים זה יקרה ולא נצטרך לשרת במילואים ולא נצטרך להגן על מחוזותינו, אני אומר: הלוואי! הלוואי!!! והיום הזה יגיע ונשב על פרח במוקטעה ברמאאלה. ואני גם רוצה להאמין שיש פלסטינים שחושבים כמוני, שואפים לשלום אמיתי ולא ל-"פלסטין השלמה", אבל קולם אינו נשמע, ולצערי לעולם גם לא ישמע. המנהיגות הפלסטינית חיה בפנטזיות שאינן פוגשות את המציאות וכך הרשות והחמאס מחנכים את ילדיהם – הדורות הבאים לשנאה ולחד-קיומיות כחלק מהתכנית השנתית הבי –ספרית בהתבססות על עקרונות רצחניים של דת האיסלאם.
אף אחד ואחת מאיתנו לא יודעים מה יהיה הסוף, ונכון לעכשיו אנחנו בתקופה הכי מעורפלת שידע המזה"ת, ואנחנו חלק בלתי נפרד מהשכונה, והשכונה שלנו היא תוססת במיוחד, יש מלא מסיבות, ורעש בין 2-ל4, גם השכנים לפעמים ממש מעצבנים,אך זאת המציאות ואיתה אנו צריכים להתמודד, בין אם נרצה או לא נרצה.
//רואי פרנקל