עשיתי הולטר לחץ דם השבוע. זאת בדיקה לא כיפית. הסתובבתי עם שרוול של לחץ דם, ושנאי ובכל מקום שהייתי בו הסתכלו עליי ברחמים והיססו אם לגשת אליי ולהגיד "תגידי לאיזו אגודה לתרום, נעזור. באמת". כאילו אני (חס וחלילה, חס ושלום, טפו, טפו, טפו) חולה סופני.
כל חצי שעה השרוול מחץ לי את היד, במשך 24 שעות, כן גם בלילה, ישנתי עם זה. בכל אופן סיימתי את הבדיקה והיה לי שטף דם כבר ביד מרוב שהיא נמחצה, הגשתי את התוצאות לרופא, הוא אמר שאני בריאה כמו שור ושאלך לישון בשקט.
כמובן שהוא לא ויתר הקרצייה וזרק "מה עם פעילות גופנית? ודיאטה את עושה משהו בנדון". אמרתי לו במרירות רבה שכן. והלכתי לקנות לי ביסלי גריל אקסטרה כדי לחגוג את הניצחון על הלחץ דם. אז כל הפעמים שמדדתי לחץ דם לפני כן, היה גבוה מאד. מלחץ. כנראה של עבודה ולימודים והגשות וכלכלי. כי ככה זה. אנחנו חיים חיים לא קלים.
אמרתי לעצמי בצחוק, שזה הכי מרפי, ביום שאני עושה הולטר תהיה אזעקה ויפלו טילים בגוש דן. ואז תהיה לי חגיגה בלב. והלחץ. דם.
לא נפלו טילים בגוש דן. עדיין לא. וסיימתי את ההולטר, אבל הלב שלי כואב, ויש לי מועקה על החזה. לא כיפית.
אני כל הזמן חושבת איפה תתפוס אותי האעזקה, ברחוב? בתחנת האוטובוס? באוטובוס שהוא נוסע? כשאני עם נלה למטה? או הכי גרוע – במקלחת? לישון עם מכנסיים ונעליים ליד הדלת. לחשוב מה הקיר הכי פנימי והכי קרוב שאני נמצאת אליו בכל רגע נתון. לדפוק ספרינטים של חתול. לא בא לי. לא מתאים לי.
אני חושבת על שלומי, על הפטריות עשן ועל 30 ילדים מפוחדים שהיו איתי בבריכה כשהיה "נא לרדת למקלטים, זה לא תרגיל". כמו שאמר הכרוז. בשלומי אין זמן לאזעקות ו15 שניות, יש שנייה. כי שלומי ולבנון זה אותו הדבר. יש כולה גבול.
ואז אני חושבת על אשקלון, על להתעורר בשלוש לפנות בוקר מאזעקה ולצאת לחדר מדרגות. על לרוץ לתחנה המרכזית ולהידבק לאיזה קיר. על החדר מדרגות ששנאתי כל כך לצאת אליו. היום כשיש אעזקה מיד עולה לי לראש יונתן הקטן. זה התחיל באשקלון, כשעשינו פרק משימה בצבא באשקלון, אז כל פעם שהייתה אזעקה (מהחרדה של המלחמה בצפון), אני שמה ידיים על האוזניים רצה ושרה לעצמי "יונתן הקטן רץ בבוקר אל הגן..", כן אתם בטח צוחקים בעצבנות. גם אני צחקתי בהתחלה. זה לא מצחיק.
זה עצוב.
אבל די לבכי, זאת מלחמה פסיכולוגית והטרור לא יעצור לי את הלו"ז. עם כל הכבוד לו. הולכים לעבודה, אוכלים אוכל טוב ונהנים מהחברים והחופש. עד שיתחיל סמסטר קיץ.
אז לפני שתתחיל האזעקה, משהו מהיר, טעים ומנחם ונותן שיק לממ"ד.
פנקייק פשוט פשוט:
מה צריך?
2 כוסות קמח
4 כפות סוכר
קמצוץ מלח
שקית אבקת אפייה
2 ביצים טרופה
2 כוסות חלב
3 כפות שמן
תוספות: צימוקים, אגוזי מלך, פרוסת גבינה צהובה.
מה עושים:
שמים את כל החומרים ה"יבשים" (קמח, סוכר, אבקת אפייה, מלח) בקערה ומערבבים. מוסיפים את יתר החומרים וטורפים, עד שאין גושים והבלילה חלקה. מניחים דקה שתיים, ואז יוצקים למחבת משומנת כף או שתיים מהבלילה, כשמתחילות להיות בועות על הפנקייק, זה הזמן להפוך.
אם רוצים לשים גבינה צהובה (מומלץ מאד), אז להניח את פרוסת הגבינה כשמופיעות הבועות, כמה דק לפני שהופכים.
אגב אני השתמשתי במחבת לפנקייקים קטנים עם פרצופים. כדי לנחם את עצמי. וגם כי זה חמוד.
אז המון מייפל, המון שוקולד, ואז תרגישו כיף.
//שירן זילברמן