במסגרת תכנית המצפן התזונתי, שעוסקת בהפחתת סוכר ומלח ממוצרי מזון, תנובה הזמינה את הבלוגרים שלנו לתאר יום בחייהם: מתי הם אוכלים את הארוחה הראשונה שלהם ביום, כמה פעילות גופנית הם עושים וכמה אלכוהול הם שותים. אבל זה לא הכל. כל בלוגר קיבל התייחסות מיוחדת ופידבק אישי מהתזונאית של תנובה. בסוף הפוסט מחכה לכם הפתעה אישית!
לפני מספר חודשים, כשהבנתי שהקיץ מתקדם לעברי בצעדי ביגפוט, החלטתי שהגיע הזמן לעשות שינוי. אחרי שנתיים ללא קרן שמש תמימה שנגעה בעורי הלבן, החלטתי שאת ימי הקיץ הקרוב אני הולך להעביר בים.
או לפחות את סופי השבוע.
טוב, אולי בעצם רק את השבתות כי בכל זאת עבודה, אישה, ילדים, למי יש זמן לים?!
המכשול היחיד שעמד ביני לבין חוף הים היה חוסר שביעות הרצון שלי מהצמיגון שהתיישב לי מעל המותניים.
חשוב לציין שכבר שנה שאני מתמיד על אימוני כושר, 6 פעמים בשבוע, מעדכן תוכניות אימון כל כמה חודשים ובכלל, משתדל לעבוד לפי הספר, ועדיין, התוצאות טעונות שיפור. אז מה בעצם עוצר את ההתקדמות? מקורות יודעי דבר טוענים שהכל בתזונה. מכיוון שאני לא ממש מקורי ובטח לא יודע דבר החלטתי להקשיב להם ולעשות שינוי גם באספקט הזה של חיי.
אחרי לא מעט חפירות באינטרנט, באתרים לא ברורים מצד אחד ומשעממים פחד מצד שני, הדבר הראשון שהבנתי היה שאני צריך לדחוף לגוף שלי כמה אלפי קלוריות. תוך כדי שאני ממתין על הקו להזמין מקום ב"אגאדיר", המשכתי לקרוא וגיליתי שחשוב מאוד שהכל יהיה במינון הנכון וביחס הנכון בין פחמימות, שומנים רגילים, שומנים רוויים, חלבונים ועוד בלה בלה בלה (לא מבינים מה אני אומר? יופי, גם אני לא!).
ניסיתי לחשוב על מספר השעות בהן אני ער, הדברים שאני אוהב לאכול אל מול הדברים שמותר לי לאכול, ובכלל, איך כל זה מסתדר בסדר היום שלי, שהדבר היחיד שקבוע בו הוא אימון הבוקר שלי. לאט לאט התמונה התבהרה והיא כללה מספר ארוחות שאמורות לספק לי ולגוף שלי את מה שנחוץ לו.
בכל בוקר כשאני מתעורר, אחרי מלחמת התשה עם כפתור ה-snooze בטלפון, מלחמה שבה תמיד הוא מנצח, אני מכין לעצמי ארוחת בוקר כזו של "אלופים" שמורכבת מחביתת חלבונים חמישה חלבונים (הלבן) וחלמון (הצהוב) אחד, שתי פרוסות לחם חיטה מלאה, וכוס קפה קר, בלי סוכר.
אחרי אימון שבו אני ממש מתאמץ להראות מתאמץ, אני מפנק את עצמי בשיק חלבון בטעם תות בננה. מר, אבל העיקר שהחלבון נכנס(סליחה) לשריר.
בימים שאין לי איזו פגישה או משהו בסגנון, אני מגיע הביתה ומתארגן על ארוחת צהריים שבמקרה הטוב כוללת פסטה או אורז, עם תוספת של טופו ברוטב או עוף (אם אני ממש עף על עצמי) או טונה מקופסא עם פתיתים.
בדרך כלל, העצלנות והטונה הם שילוב מנצח.
בין הארוחות אני מנסה, בלי הרבה הצלחה, לדחוף איזה פרי או חטיף אנרגיה, שיהיה רגע מתוק בחיים.
אם עד כאן הצלחתי איכשהו לעקוב ולשמור, עכשיו מתחילה הבעיה. מספר שעות אחרי ארוחת הצהריים המלכותית שלי, האישה והילדים חוזרים הביתה ומגיע הזמן לארוחת ערב. היתרון בלאכול לבד הוא היכולת לחשב במדויק את הערכים התזונתיים בארוחה שלך, לכן, בזמן ארוחת הערב המשותפת מה שקורה זה שאני מתחיל לעשות הפרדה היסטרית של האוכל, מנסה לארגן לי בצלחת מינון נכון של חלבונים, תוך כדי התחשבות בפחמימות, שחלילה לא יהיה שומן רווי, אבל כן שומן כלשהו ו… טוב, הבנתם את התמונה.
חמישה ימים בשבוע, הכל מתקתק ועובד כמו שעון, עד שמגיע סוף השבוע. אומרים שלפחות בסופשבוע מותר להתפנק, לא? אז אני מתפנק. עד כדי כך שבכל מוצאי שבת אני מוצא את עצמי מול המראה, בודק מכמה כיוונים ואז שולף את אותו משפט ידוע לשמצה:
"די, ממחר, משטר אוכל".
להורדת התפריט המתאים עבורכם לחצו:
//אלון יעקובי