כשהייתי בת עשר, כמעט בכל לילה לפני שנרדמתי הייתי מדברת איתך כי ידעתי שאתה פה, קיים. ודנה זאת שישבה איתי על העץ בהפסקות בבית ספר הייתה דמיונית בכלל. היום אנחנו כבר לא מדברים רק לפעמים אני מביטה לירח ומדברת אלייך, מקווה שאתה מקשיב ויודע שלא לענות כי אני כבר לא מקשיבה.
אבל הנה, אני שוב מנסה להיאחז בך כדי שאולי תעזור לי להסיר את המשקולות שמכבידות לי על הלב, שתפקח לי את העיניים, שתנער מעליי את כל השנאה, רגשות הזעם והנקם. תן לי רק רגע אחד בו אראה שכולנו אחים.
וכמה פעמים הטילו ספק במערכת היחסים בינינו וקבעו שאין לי אותך, אלוהים.
הם לא יודעים שדווקא כן! אבל אתה רק שלי. ככה זה תסביך בת יחידה, מעולם לא התחלקתי בצעצועים שלי וגם לא נדרשתי לכך, אז הם יכולים לשחק בברביות בינתיים עד שאסיים את מה שהתחלנו, אתה ואני, יחד.
ואתה משב רוח קריר של סתיו בלי קווי מתאר ברורים, משאיר אחרייך ריח מתוק של עוגיות קינמון ובעל חוש הומור בעייתי.
אני כבר לא יודעת אילו עוד דברים אתה, מה הבריאה הכי מוצלחת שלך, ואם כשאתה נבהל אתה צועק אמא'לה, ג'יזס או שמע ישראל, אני רק יודעת מה אתה לא.
אתה לא צריך להגשים לי משאלות ולתקן את הטעויות שאני עושה, אני לא מאשימה אותך במלחמות, בשנאה ובכל רע שקיים בעולם.
אני לא מודה לך על הצלחותיי וכשניצלתי מתאונה בדרך הביתה.
לא איכפת לך אם אני מקיימת מצוות, איך אני מתלבשת וכמה פעמים נשאתי את שמך לשווא לצד ברכת 'איזה בת זונה' בדקת נסיעה ברכב.
לא חשוב לך אם חיכיתי שש שעות או שתי שניות כשאכלתי שרימפס ובייקון אחרי קוביית שוקולד או כמה פעמים עליתי למכה.
לא משנה לך אם יש לי קעקוע של פסוק מהתנ"ך, צלב או כזה שאומר "Even God can't judge me".
לא מעניין אותך אם אני הולכת לישון עם גבר או אישה, אם שברתי צום ברמאדאן ושכחתי מתענית אסתר.
אני רואה אותך בכל מקום, בכל מנגינה שמרעידה את ליבי, בכל בריאה מושלמת ובעיקר בכל אלה שלא.
וכששואלים אותי אני אומרת שאני הכי מאמינה בעצמי, כי אם הצלחתי זה לא בגלל שעשית עמי חסד ואם מישהו שאהבתי כבר לא איתי זה לא כי יש לך מחסור בכח אדם.
השארתי לך רק תפקיד אחד למלא בחיי, פשוט להיות שם.
כדי שיהיה לי יותר קל להאמין שאחרי שאנחנו מתים הגוף מתכלה אבל הנפש ממשיכה הלאה למקום בו הנשמות מתעופפות, זהרות בצבע שלא קיים בחיים האלה ואין לנו עניים לראות או אוזניים לשמוע נשאר לנו רק לב להרגיש וכל היום נשחק תופסת.
כי קשה לי עם העובדה שהכרטיס הזה שנתת לי מקנה לי במקרה הטוב שמונים סיבובים של הכדור את השמש ואז *פוף!* בסיבוב הבא אני כבר לא פה.
כמה מעציבה ההבנה שלמילים שלי כאן לא הייתה כל משמעות והמעשים שלי היו חסרי כל ערך.
כמה מוזר שנתת לי הכל רק כדי שאוכל לחיות פה גם בלעדייך אך לעצמך לא השארת דבר כדי שלא תוכל להתקיים כאן בלעדיי.
וכשיגיע הרגע שאצטרך לצאת מכאן אתה תפתח לי את השער ונשב יחד רק אתה ואני על חצי גולדסטאר, נריץ את הסרט שחייתי בו ובסוף אתה תעמוד, תמחא לי כפיים ואז תבקש ממני לסדר לך תפקיד גדול יותר בסרט ההמשך.
//רחלי קרחי