אנחנו מפלסים דרך מתחת למרפסות המתפוררות על נחלת בנימין, כמה חם ועדיין יש מים על הרצפה. איך שאתה מדבר גורם לי להזכר בצבעים מהילדות. תמימות וביטחון מהולות בחיוך הזה שלך, של "מה את דואגת". אתה מכניס לי רעיונות לראש וצבעים ללב, צבעים מהילדות, אני פותחת את הדלת הזו בשבילך באהבה שלא הכרתי בי לפני שני קייצים. אני אוהבת לשמוע אותך מדבר, אני אוהבת שאתה מחיה את ההתלהבות שלך באמצעות מילים וטון דיבור, אני אוהבת שאתה טועה ושאני יכולה להתנצח איתך. אנחנו משחקים בלריב, כמו שני גורי כלבים ביום חם ליד הקפה, הבעלים התל אביביים שלהם נפגשו באמצע השדרה והם מכירים מהגלגול הקודם. אתה שולח אצבע מחודדת אל הצלעות שלי כדי לגרום לי להתקפל, אני מפליצה לידך. אנחנו צוחקים. 
לפעמים כשאני מקשיבה לך פתאום אני נזכרת שאנחנו שניים, כי אני שומעת אותך כמו בוקע לי מהלב. כאילו עלית על התדר של המיתרים שמנגנים לי מנגינות בפנים, ואתה מוסיף קול ב' למוסיקה, הופך אותה לרעננה וחדשנית, השלם גדול מ-. חולם חלומות קרובים, כאלה שרואים ואפשר ללטף, מספר לי עליהם כמו על החניה שאתה יודע שתהיה לך ליד הבית. שביל טיפות המזגנים החליף את הימים שישבנו בסלון עם כובעי צמר ודיברנו על להיות סטודנטים. אנחנו הולכים ברחובות לחים ומזיעים באושר את הקיץ הזה על העור החשוף. העורפים של שנינו משחירים, בקרוב תוכל ללמד אותי לגלוש ואני אלמד אותך לפחד ממערבולות. נמצא ביחד מדוזות על החוף ונגיד שהדמיון לשקיות פלסטיק הוא לא מקרי. אני אגיד. 
בקיץ שעבר בתוך מי ים שרת לי שיר שהמצאת באותו רגע, שיר של ילדים על האינסוף, פשוט נתת לו לזרום ממך כמו שהמים מחליקים לך מהגשלן כשאתה מעמיד אותו ליד הדלת. וכמה צחקתי, כמה אמיתי אתה. כמה זה אמיתי. זה אמיתי? אחר כך כשבכיתי איתך, לידך, בידיים שלך, המלח מהים שטף את הפנים שלי ואתה חיבקת אותי חזק, לא מתרגש. כמו נציב מלח. ואיך שאתה מדבר לפעמים מוציא אותי מדעתי ואני מקנאה לאהבה שלך את העולם, ליכולת שלך להיות. ואז אנחנו נרגעים ונוגעים בקצות האצבעות, לפעמים אתה דוקר אותי בצלעות ולפעמים אני בלתי נסבלת, וכל כך שמחה שאני מתעסקת בלהכיר אותך חלק נרחב מהחיים שלי (חיים שלי). ובין טיפות המזגנים, הלחות מאיימת להתעבות ואנחנו מחפשים דרך ללכת בצל וגם לא לעבור בדיוק בתוך, מתפתלים בין טפטופים שונים וחושבים בשקט על העתיד שלנו. נגור בעיר? מה בא לך? בוא נשים כסף בצד לטיול, בוא נטייל, בואי נטוס, נחזיק ידיים ונרדם. 
אני מקשיבה למבט שלך בעיניים, אני רואה לב ענק- של שנינו? ואתה מדבר על האוכל שאתה הולך להכין לי, ובא לי לאכול בריא רק כדי להיות אדם יותר שפוי בשבילנו, בשביל מה שיש לנו. פה, כרגע, עכשיו. אני תמיד נדהמת מהיופי של עונות מתחלפות, של שינוי סוחף, של תזוזה. התחלתי לרוץ, ולחלום, ואתה לומד לברוא את המציאות שלך עם יותר פרטים ויותר בדיוק, ואמרתי לך פעם שיום אחד אני אלמד לעוף ואתה היחיד שיודע שזה נכון. ובנתיים נעביר את הקיץ ביננו במסירות, אתה יכול לדקור לו את הצלעות עם האצבע, הרי בסוף תהיו חברים טובים והוא יעשה לך הנחה במקום שהוא עובד, ואני אשא אותו על הגב כמו מטלה וגם קצת כמו ילד שאני אוהבת כל כך. עד שיגיעו רוחות שוב ונחזור לדבר על זיכרונות עצובים.
//נגה רימון