לא יכולתי לעשות עם זה כלום. בתוכי ידעתי שיום אחד זה יקרה. שלא נהייה ביחד. למען האמת אפילו חיכיתי לרגע הזה. לא שרציתי בו, אבל הייתי כל כך בטוח שיום אחד היא כבר לא תרצה אותי, שרק חיכיתי שיגיע היום הזה. אותו יום שתיקח אותי לראות ביחד איתה את השקיעה. היא אוהבת שקיעות. אומרת שבשקיעות יש משהו נוגה אולי אפילו נוסטלגי, ואז בשקיעה ברגע שהשמש תיגע במים היא תלחש לי מילים כואבות. ותלטף לי בגב עד שהגוף שלי יצטמרר. אחר כך תניח את ראשה על כתפי ושיערה ילטף אותי וריח הווניל שלה ידבק בעורפי. בפעם האחרונה. והיא ותביט בקו האופק. ולא תגיד יותר כלום.
9rooms
אלא שזה היה רק בדמיון. הפרידה שלנו הייתה דומה לרוב הפרידות. כואבת וקשה וקצרה. הייתי אפילו אומר מכוערת. ביום אפור מבנאליות. מזג האוויר לא היה חם מידי ולא קר מידי. סתם יום רגיל שלא קרה בו דבר. החלק הקשה ביותר הייתה השתיקה שלה. היא לא אמרה מילה. ורק נעמדה לצד המזוודה שלה והביטה בי בעיניים כבויות. אבל אני ידעתי שהראש שלה היה כבר במקום אחר. בתוכה הרגישה איך החופש קורא לה לבוא. למען האמת זאת בעצם הסיבה לפרידה שלנו. היא רצתה להיות חופשיה. גם כשהיינו זוג. ואני לא ידעתי איך לתת לה להרגיש ככה. עדיין לא יודע. וניסיתי גם ניסיתי לתת לה מרחב ולא להסתיר לה את האופק. אבל תמיד הרגשתי שאני מפריע לה. תקוע לה כמו גוש באמצע כביש מהיר. בעצם זה לא מתאר את זה במדויק. גם עצם בגרון זאת לא לגמרי ההגדרה הנכונה. אפילו את זה אני לא יכול לתאר בצורה ברורה. מה שבטוח שהייתי תקוע. ככה הרגשתי. אפילו שאלתי אותה פעם אם היא מרגישה שאני מפריע לה לעשות את מה שהיא רוצה לעשות. והיא קימטה את הפנים ואמרה, מה? איזה שטויות. אתה מעליב אותי עכשיו. אמרה בדרמטיות מוגזמת. מוגזמת ולא אמינה. וזה לא משנה מה היא אמרה ואיך הגזימה את ההלם שלה, מה שעוד יותר הוכיח שמה שחשבתי נכון, כי אני בתוכי ידעתי את זה. ואני אחד שלא נלחם בתחושות. אחרי הדרמה הלא מוצלחת שעשתה אמרתי לה, עזבי זה סתם. סתם יום מחורבן. ורציתי שנמשיך כרגיל. אבל היא לא הרפתה ואמרה לי שאני אוכל סרט ושהיא לפעמים לא מבינה מה עובר לי בראש. ועוד כל מיני דברים בסגנון הזה. וכשאמרה את שאמרה יכולתי להרגיש שבראש שלה יש קול קטן שחשב עליי דברים אחרים. קול שלא מת עליי. ובימים לפני הפרידה היה לי כל כך ברור שהפה שלה דיבר בניגוד לקול הקטן שלה בראש. ובעצם הקול הקטן תפס נפח והיא התחילה להקשיב לו. ואני כבר לא סבלתי אותה. ואת המילים והצביעות שלה. ואת זה ששינתה את טון הדיבור שלה כשהיא דיברה אליי. היה לה דיבור של מורה לילד בכיתה א'. שנאתי את זה. ושנאתי אותה.
מתוך דף הפייסבוק Sunset Resort Rentals
ביום שנפרדנו אמרתי לה שתגיד כבר את מה שהיא רוצה להגיד. נו תגידי. אבל היא לא אמרה מילה ורק הלכה בעצבים וארזה מזוודה ונעמדה בפתח הדלת. ולי היה כל כך הרבה דברים להגיד לה אבל לא אמרתי דבר. נתתי לה מבט של לוחם שהובס בקרב ידוע מראש. והיא נתנה לי מבט מצטער ויכולתי לראות את הנפש החופשיה שלה מרקדת לה בגוף. והיא שתקה. כמה שתקה.
ואני חשבתי לעצמי שמדהים כמה ששתיקה יכולה להגיד.
//אירית בן חמו