הימים האחרונים קצת מבלבלים, שלושה נערים נחטפו ונרצחו באכזריות. תחושת נקם הציפה את המדינה וכל הגיבורים הגדולים יצאו אל הרחובות. מספר ימים לאחר מכן התבשרנו על ילד מהצד "השני" שנרצח בדם קר כפעולת נקם. כאילו לא הספיק לנו ובתזמון מושלם נפתרה תעלומת הרצח ממגדל העמק.
אנחנו חיים בעם שמאוד אוהב להלל ולשבח את עצמו.
"תסתובב במנהטן, תראה בנאדם שוכב על הרצפה ומדמם אף אחד לא יעזור לו!"
"בחו"ל כל ישראל אחים!"
"ברגעי משבר אין עם כמו עם ישראל!"
עם שמרעיף על עצמו שבחים ומילים טובות בכל רגע אפשרי, עם שאיבד את זה ברגע.
אני בן למשפחה של מתנחלים ובן למשפחה של אנשי בטחון, השירות הצבאי שלי הפך אותי לאדם קר ואכזרי שהמתרס הפוליטי שלו נוטה ימינה – מאוד.
הימים האחרונים קצת מבלבלים, גם אותי.
בחרתי להתחמק, בחרתי לא לנקוט עמדה, הייתי במילואים לפני שבוע וחצי ובכל זאת אני עדיין מתכחש.
בחרתי לצאת לשתות, להמשיך ולעבוד, לחיות כאילו הכל כרגיל להתבוסס בבועה התל אביבית שלי.
בחרתי כמו מדינת ישראל, בחרתי קצת לעצום עיניים.
אני לא פוליטיקאי גדול וכנראה שגם לא אהיה אבל אתמול בערב אכלתי כאפה וקיבלתי תובנה.
מדינת ישראל היא כוסית חסרת בטחון שעוטפת את עצמה במחמאות, בטוחה שהיא הכי יפה באיזור ומשוכנעת שאין שניה לה. יכול להיות שהיא צודקת.
אבל מעטפת המחמאות הזאת הפכה אותנו לעם קר ששכח את דרכו. אנחנו כוסית שנכנסת לגלינה ולקלרה בלי לעבור סלקציה ודורסת את כולם, זוכרת ויודעת שיש הרבה רעים בפנים שרק רוצים לפגוע בה אבל שוכחת שבתוך כל הרעים יש הרבה טובים שלא רוצים לפגוע.
במקום לעשות את ההבדלה בוחרת ליפול על החלש, על החלש חסר הבטחון שמגניב לה חצי חיוך מפוחד מעבר לבר, על החלש חסר הבטחון שרק מבקש ממנה לזוז כי הוא רוצה לעבור לשירותים, על המנקה שבטעות נגע בה עם הסמרטוט שלו בזמן שניקה את פיסת גן העדן שלה על הבר.
אנחנו הכוסית שהמחשוף שלה כל כך עמוק כדי שלא יראו את פגמי השמש שיש לה על האף.
העקב שלנו כל כך גבוה כדי שחס וחלילה לא ישימו לב שאנחנו דיי ממוצעים בסך הכל.
לפני שיצאנו מהבית השקענו שעה וחצי באיפור, לא כי אנחנו לא יפים, כי אנחנו כל כך עסוקים במה יגידו עלינו חס וחלילה אם יגלו פגם.
לקראת סוף הערב נעשה את הטעות הכי גדולה, נסכים לרקוד.
נסכים לרקוד עם הערס שלובש מגפיים וגופיה שחורה, נעשה כאילו כיף לנו תוך כדי שהוא לוחש לנו באוזן כמה מכוערים פה כולם ומה את עושה פה, מעטפת המחמאות תמשיך להיערם ואנחנו בשלנו.
אבל הכי גרוע הוא שאנחנו הכוסית שבסוף הערב מסתכלת על המראה כשכל האיפור מרוח והגב קצת מזיע, למה זה הכי גרוע ? כי אנחנו הכוסית שמתכחשת לכל הפעמים בהם היא בעצם נאנסה.
עטפנו את עצמינו במעטפת ה"אנחנו הכי טובים" עד כדי כך ששכחנו שעמוק בפנים אנחנו פגועים והרוסים.
שכחנו.
הימים האחרונים קצת מבלבלים.
בחרנו לשנוא, להטיף, לגנוב דעות.
קראנו לאנשים לצאת לרחובות, קראנו להם למצוא נקמה.
הפכנו לעיוורים, אנחנו כבר לא הכוסית מהגלינה והקלרה, אנחנו כבר די מבוגרים. אנחנו אוהבים וגם שונאים, בעיקר שונאים.
הימים האחרונים קצת מבלבלים,
כל כך מבלבלים ששכחנו את החמלה בדרך …
//גל ילון