יושב במרפסת, מעשן סיגריה חסרת טעם. העשן חונק אותי, אני מרגיש כלוא.
בחוץ יורד מבול – שוב התוכניות להערב בוטלו באכזריות.
טיפות שמנות ועקשניות מנסות למצוא דרכן אלי. חודרות את הסכך הרעוע של המרפסת ודוקרות את פני, מרטיבות את קצה הסיגריה.
עבר רק יום אחד מאז שהלכת. עברו רק ארבעה ימים מאז שהכרתי אותך וכבר הספקתי להתרגל למגע, לריח. עכשיו אני מתגעגע.
הבטחנו שלא נשמור על קשר במהלך הטיול, כי על מי אנחנו עובדים, גם לא היינו מצליחים. הבטחתי לא להיסחף למחול הרגשות הזה שאני מכיר כל כך טוב. אידאליזציה, פנטזיות. קופץ שלוש שנים קדימה ומדמיין אותנו בפריז, יושבים בבית קפה בוטיק ומביטים על ההמון דוהר אל עבר הגורל. כולם לחוצים, כולם ממהרים. הם בטוחים בעצמם, יודעים את יעדם, אך לא יודעים למה לצפות.
מתוך עמוד הפייסבוק: 9Rooms.
אני מביט בך, את מחייכת. אני מזכיר לך איך נפגשנו לראשונה. מפתיע אותך בזיכרון החזק שלי. את מזכירה לי שאני סנילי. אני אומר לך שאת הדברים החשובים באמת אני לא שוכח לעולם.
הסיגריה כבתה. סלילי עשן דקים מתערסלים להם, נמוגים בתוך החשכה. ברקע מתנגן לו שיר עצוב בשפה לא מוכרת. אני זורק את הסיגריה ומביט החוצה. אנשים עומדים להם בתוך חנות בוריטו קטנה. נכלאו למצב הזה בטעות. הרי לא התכוונו להעביר את יום שישי בערב בחדרון מטר על מטר. התנור שמאחוריהם בוער במלוא העצומה. אופה עוד ועוד. הוא חורך קלות את גביהם. כאילו החום של פלאיה לא מספיק.
חלק מביטים בשעון כל כמה שניות, אחרים נוקשים ברגליהם בעיקשות. אחד אחר יושב על כיסא כתום קטן. מחכה לבוריטו שלו. בכלל התכוון ללכת למסעדת גורמה, לפנק עצמו בערב האחרון של הטיול. לבוש בבגדים מהודרים, מריח נפלא. יושב על כיסא קטנטן ומחייך. מנהל שיחת חולין חסרת חשיבות עם בעל המקום. זה הסוד, הוא לוחש ספק לבעל המקום ספק לעצמו ״זהו סוד החיים, בעצם. תפיק את המירב מכל מצב. הרי במילא אנחנו תקועים פה, אז למה לא?״
הלוואי ויכולתי אני לחיות לפי המנטרה הזו.
אישתו חלתה בסרטן לפני 10 שנים הוא ממשיך ומספר. במשך שבע שנים לא עזב את מיטתה. האהבה שלהם רק התחזקה. התשוקה, ההנאה – מכל דבר קטן. לפעמים היו לה ימים טובים. היו הולכים לים. היא אהבה את הים. את הרוח שמלטפת את פניה. ולפעמים היו ימים פחות טובים. אחרי שבע שנים היא נפטרה. היא השביעה אותו שיטייל בכל המקומות שתכיננו לבקר כשתחלים. פלאיה הוא היעד האחרון.
הבוריטו הגיע. האיש ספק את ידיו, חיוך עלה על פניו הקטנות, חרושות הקמטים.
בצע חתיכה קטנה מהמאכל והכניס לפיו. עיניו נעצמו, הוא לעס ולעס, משמיע קולות עונג, ״אתה מבין, הכי חשוב זה להתענג על הרגע. אין טעם לחשוב על מה יכול היה להיות. אם הייתי ממשיך להלקות את עצמי על שפיספסתי את המסעדה, לא הייתי יכול ליהנות מהאוכל שלך. ובעצם, אם תחשוב על זה, יש פה, בתוך הבוריטו העמוס לעייפה הזה, כל מה שרק הייתי יכול לחלום עליו במסעדה. יש פחמימות, ויש חסה ועגבניות ויש שלושה סוגי בשר ואורז ופטריות ושעועית, ויש שמנת חמוצה..יש הכל!
רק צריך לפקוח את העיניים. כל מה שאתה צריך עומד לפניך, תמיד-בכל מצב״.
צילום: (visualphotos.com)
והוא ממשיך לחייך. פוזל לעבר אחד הבחורים הצעירים שהבין, קורץ.
אז אני מנסה לפקוח את עיניי, ולראות אותך. במקום לפתוח, הן נעצמות חזק.
עכשיו גם אני מחייך. פתאום הריח שלך עולה לי באף, פתאום השערות בידיים סומרות ממגעך המלטף.
כשפקחתי את עיניי, המבול כבר פסק. החנות שוב התרוקנה. גם הזקן כבר נעלם. הריח שלך והחיוך עדיין פה איתי.
וזה בעצם, כל מה שאני צריך.
// רז נוימן