קראתי שמחקרים העלו כי הכאב הנפשי והכאב הפיזי כמעט אחד הם (וול, דה) ושהם נרשמים באותו מקום במוח. לכן, נטילת תרופה פשוטה לשיכוך כאבים תוכל גם לעזור במקרה של כאב נפשי מסוים. מאז הארון שלי מפוצץ בנורופן.
אם להיות כנה: יש לי מין שן קטנה בתוך בית החזה ויש בה חור, וזו בדיוק הדרך הצ'יזית לתאר את התחושה הזו. מין אכזבה, מין רקב, מין לחץ עמום ברקות, מין רצון תמוה להכות בקיר עד שהמפרקים שלי יזובו סיד. מאז שקפצתי ראש לתוך הבריכה הריקה של הבגרוּת, אני לא מצליחה להיות מרוצה ממשהו יותר מכמה שעות. אני לא מצליחה לשמר כיף טהור, הנאה בוסרית או כל דבר שמרכיב את הנוסחה המאוד-פשוטה לחיים טובים.
לאחר כל חיוך מגיעה הסתייגות: האם 200 שקל על הופעה זה משהו שאני יכולה להרשות לעצמי? האם זה בסדר לדחות את הפגישה? בן הזוג יכעס עליי שעדיין לא הסדרתי את הארנונה? וכך, כבטרמפולינה מזורגגת, אני משתמשת בכל כוחי בשביל לקפוץ גבוה מעל כל סוגיות היום-יום המכרסמות האלה, לחזור לאותה תמימות שהייתה בי פעם ועשתה את חיי לכל כך יותר מאושרים. ואני שותה עוד צ'ייסר, צוחקת עם חברות, כותבת עוד רשומה מגלומנית ביומן – והופס, כבר נגמר האוויר.
כמו בכל טרמפולינה, מהר מאוד הגרביטציה מכניעה אותי, ורוב הזמן לבי וראשי נופלים מטה וכשאף אחד לא רואה אני כולי עלה נידף ברוח. אפשר להגדיר את התחושה הזו כמין מועקה שצצה בכל פעם שמשהו בסיסי מתחיל להסתמן כמאבק יומיומי, או שמשהו שהיה פעם שלם נהיה לקוי. לכן אני יכולה להתבדח כל היום ועדיין להרגיש כמו מלפפון רקוב בתחמיץ הססנות ופירורי חרטה, וככה, אם לא אזהר, יהיו לי קמטים.
לאחרונה ימיי נהיו דומים. קמה, אומרת היי, אומרת ביי, עובדת, חוזרת, וזה בכלל לא משנה מה עוד היה או לא היה ביום הזה כשכמעט שום דבר כבר לא בא בקלות. היום, למשל, מצאתי את עצמי עומדת בסופר, ידי האחת נשענת על המותן וידי השנייה משווה מחירים של שמן קנולה.
פעם עוד הייתי מתלהבת: וואו, איזו קונה חכמה אני, כפרה עליי. היום זה כבר מרגיש כמו דשדוש מתסכל במקום, בתוך עולם שבו התחביב המרכזי הוא לרדוף סביב הזנב של עצמך. ואני לא יודעת אם זה באמת בגלל קפיצת הראש לשגרה סמי-בורגנית שביצעתי לאחרונה (הו, האימה), או שזה בגלל שאני חיה בשנות האלפיים הארורות במדינה שיונקת ממך כל טיפת עזוז, או שאלה פשוט ההורמונים, או התקופה, או כל שקר ארור שממשיכים להאכיל אותי למרות שכבר צלחתי את גיל ההתבגרות. אבל כן, משהו נוגס בי מבפנים ולא נותן מנוח.
שום ישיבה בשכונה ושום פאב או מסיבה לא מורידים ממני את רוח הפאנטום המציקה הזו, ושום חצאית חדשה לא משמחת לבב אישה, וככל שהרגליים שלי יותר חלקות, המצפון שלי יותר מחוספס. וכשאני כן עוצרת את הסחרחרה בשביל לשתות קפה קטן במרפסת, עולות בי השאלות המפחידות ביותר בעולם: מעתה והלאה, ככה זה הולך להיות? האם החיים האלה הם לא יותר ממירוץ אינסופי, בו שקט נפשי הוא פריבילגיה השמורה רק ליחידי הסגולה? האם תמיד ארגיש שהזמן מתקדם מהר מדי? והאם בין כל הניירות והחובות והשעון המתקתק, אמשיך להרגיש שאני מאבדת את עצמי?
*
עד שאמצא את התשובות שלי, אמשיך כמו כולם לתור אחר הרגעים הקטנים. בלילה אפל אדליק עוד סיגריה על הבר, או שאצפה עוד פעם בסרט "השלישייה מבלוויל", או אטייל עם החבר לפארק ונסתכל על אנשים שמסתכלים עלינו מסתכלים עליהם ועל בחורים מלוקקים ועל בחורות שהיו מתות בשביל עוד קצת קרדשיאן מאחורה, ונשתה עוד שלוק מהבירה, ונחפון ביד רגב אדמה שלא זוהם בבדלים רמוסים של אנושיות, ונתנשק, ונשכח מהעולם לרגע, ונלך הביתה.
//אורי גולד