בעופרת יצוקה הייתי בארצות הברית. ילדה, אחרי צבא, שהלכה לחפש את האושר. הדיווחים בחדשות בחו"ל מפחידים יותר כשזה מרחוק. אז היו לאנשים בבית שלי 45 שניות להגיע לממ"ד, שזה זמן די סביר בהנחה שיש לך ממ"ד. כשאין לך ממ"ד גם דקה וחצי לא מספיקים לך לחפש מקום מוגן. בקיבוץ שלי אין. אז לימדו אותם שהמקום המוגן ביותר הוא במסדרון, בלי חלונות, וכמה שיותר רחוק מקירות חיצוניים. וגם פתחו את המקלטים.
באחד הקניונים שעבדתי היה טלפון חופשי עם שיחות לכל מקום בעולם. התקשרתי לחברה בקיבוץ ושמעתי את הבומים ואת האזעקות ברקע וביקשתי ממנה שישמרו על עצמם בבקשה. אחר כך ישבתי וכתבתי. האתר שבו הופיע הפוסט ההוא כבר נסגר, ובינתיים עוד לא מצאתי גיבוי של הפוסט בשום מקום. ורק משפט אחד חקוק לי מהפוסט שבו חישבתי כמה דברים הספקתי (או לא הספקתי) לעשות ב-45 שניות: "ואת תמשיכי – לפעמים בבכי ופחד, לפעמים בצחוק; ואת נלחמת מלחמה מרחוק".
–
כמה חודשים אחר כך, בקפה אינטרנט בארגנטינה, החלטתי להתחיל ללמוד במכללת ספיר. לא בטוח אם מעניין של נוחות או מאידיאולוגיה – אבל המציאות שלי השתנתה. "טפטופים" כבר לא הייתה מילה של תחילת החורף, אלא מילה שאפיינה את כל השנה. "צבע אדום" באמצע שיעור או במבחן היה עניין שבשגרה, ובכל סמסטר שהגיע היינו מקווים שיתחיל כמו שצריך. קשה לספור כמה מסיבות גדולות נדחו בגלל "המצב", כמה תקופות מבחנים התקיימו בחשש ממשי ש"הנה, עוד רגע תהיה אזעקה באמצע המבחן ואיך ממשיכים", וגם כמה פעמים היו כאלה.
והכי מפחידות היו הנסיעות. אמנם סביבת העוטף ממוגנת היטב, אבל נסיעה היא אף פעם לא דבר ממוגן. להודיע כשיצאנו, להודיע כשהגענו, לנסוע עם שידורי רדיו דרום כי זה הרדיו היחיד שעוצר את השידורים לעדכן על אזעקות. להוריד אפליקציות שונות כי לא בכל מקום מצליחים לשמוע את האזעקה והרדיו לא תמיד נקלט כמו שצריך. להקים חמ"לים קטנים שהפכו אותנו להיות קצת יותר מגובשים וקצת הרבה יותר ציניים כיאה לסטודנטים לתקשורת. לדעת שהייתה אזעקה באחד הקיבוצים ומיד לשלוח הודעות ולוודא שכולם הגיעו בזמן לממ"ד כי כבר מזמן למדנו שהדיווח "אין נפגעים" הוא שקר אחד גדול. כולנו נפגעים, כולנו נפגענו.
–
ב"עמוד ענן" הכול היה מסובך יותר. בחורה צעירה, רגע אחרי התואר הראשון, עובדת בחינוך הלא-פורמלי במועצה אזורית. החמ"לים הקטנים, של החברים והמשפחה, הפכו לחמ"לים גדולים, של ממש. מבוקר ועד ערב עובדים על תיאומים, בשביל להצליח להוציא את החניכים להתאוורר מחוץ לטווח. אוטובוסים, הרשמות, אזעקות, נסיעות. כשהאזעקה תופסת אותך באמצע נהיגה, לבד, את כבר יודעת לעצור ולהתכופף ולשים ידיים על הראש. ובעיקר לקוות. לפעמים את שומעת את הבום קרוב, לפעמים הוא רחוק יותר, לפעמים היירוט ממש מעל הראש שלך וצריך להיזהר מרסיסים.
כשהיינו באזור ירושלים, אני ועוד אוטובוס באחריותי, חשבתי שאני מדמיינת. מרחוק שמעתי צליל של אזעקה והייתי בטוחה שזו הפוסט טראומה שהתעוררה. זו שנבהלת מכל הפעלה של מערכת כריזה, זו שמבדילה בין בום של יירוט לבין בום של נפילה לבין בום של תקיפה שלנו בעזה. באותו יום זו אכן הייתה אזעקה והבנתי שזה לא אני שמשתגעת, זו המדינה שהשתגעה.
–
השבוע הן תפסו אותי בדרך לסרט, אחר כך באמצע פגישה – והנוהל ידוע. כמה דקות שכל אחד מנהל את החמ"לים הקטנים שלו, עונה שהוא בסדר, מוודא שכולם בטוב גם. וממשיכים מאותה נקודה. כאילו כלום לא היה. ואני לא מצליחה להבין איך "שגרת חירום" הפכה מצירוף פרדוקסלי לחיים שלנו.
//גל שדה