יש משהו בלפתוח בקבוק יין שמשמח אותי. זה התחלה חדשה, זה ריח טוב, זה סיבה למסיבה, סיבה לבכי. לא משנה למה פותחים בקבוק יין, עם מי חולקים אותו, או אפילו אם לא חולקים אותו, זה מלווה ברגשות. אני מניחה שכמו שיש אנשים שיודעים להתאים יין לאוכל, יש אנשים שיודעים להתאים יין לרגשות. ואולי זה תפריט שמישהו צריך כבר להוציא.
פעם לא אהבתי יין, זה היה מבחינתי מיותר, לא ידעתי ליהנות מזה, כמעט תמיד היה לו ריח שחודר יותר מידי עמוק לאף ולסינוסים וטעם של מוכרחים להישאר ליד השולחן עד שכולם יסיימו לאכול. אבל עם ההתבגרות, או ההתרחבות של הכבד שלי, הבנתי שיש שם משהו בעולם היין שהוא הרבה יותר מהפטישים של הקידוש בצבא. ולאט לאט נחשפתי לתחום שעד היום בחלומות הכי עמוקים שלי, אני שואפת להתמקצע בו.
מי שלימד אותי איך טועמים יין היה דניאל רוגוב ז"ל, מבקר המסעדות של עיתון "הארץ". הוא לימד אותי שיין שותים עם כל החושים. מרגישים, את הכוס הקרירה ביד, את הרגל העדינה שלה שמחזיקה את כל הטוב הזה עליה ומנענעים קדימה ואחורה, כמו הולה הופ, כדי שהאוויר יגע בכמה שיותר יין. מסתכלים, על הצבע של הנוזל, על הפסים שזולגים על פנים הכוס אחרי שהוא רקד בקלילות בתוכה. מריחים, קודם כל את החלק של הפקק שהיה בפנים, שם תמצית הריח ואז עם כל האף בתוך הכוס, רצוי לשאוף עמוק לתוך הריאות. טועמים, ממלאים את הפה בשלוק ומכניסים עוד קצת אוויר שיפתח עוד קצת, ומערבלים אותו מסביב ללשון. ושומעים, את האוויר שנכנס מהאף, את היין שנכנס לפה, את מצמוצי ההנאה ואת האנחה המתבקשת בסוף. ויש עוד חוש אחד, שאני לא יודעת איך לקרוא לו, אבל אז רוגוב אמר: "כשהיין טעים, סימן שהחברה טובה". וזה נכון, שתיתי יין ב30 ₪ לבקבוק שהיה לי כל כך טעים, כי היה לי כל כך נעים. ולעומת זאת גם יין ב90 ₪ לכוס שלא הצלחתי אפילו לסיים מרוב שרציתי שהדייט יסתיים.
צילום: אלון ראובני
כשעשיתי קורס ברמנים הסומלייה שלימד אותנו על יין אמר (נא לדמיין מבטא צרפתי): "יין צריך לעשות רעש של אהבה ולא של מלחמה", והוציא את השעם מהבקבוק ברעש שהעביר בי רטט. מאז אני תמיד מנסה לשחזר את אותו צליל ולא ממש מצליחה. משתדלת בכל סיטואציה להיות זאת שפותחת את הבקבוק, לנסות לייצר את הצליל הנכון שייתן את הספתח לבקבוק.
תמיד תמצאו אותי עם פותחן בקבוקים, שארית מתקופת הבירמון שלי. תמיד יהיה לי פותחן בתיק, אחד כזה איכותי, לא אלא שנראים כמו שחייניות צורניות באולימפיאדה. תמיד אני זאת שפותחת את הבקבוק, שלא יהיו שאריות עטיפה על פתח צוואר הבקבוק או שעם בתוך היין. הגעתי למצב שאם מזמינים בקבוק יין במסעדה, אני לפעמים מבקשת מהמלצר שיביא אותו סגור כדי שאוכל לפתוח אותו בעצמי.
אני אוהבת לבקש משאלות כשאני פותחת בקבוק יין, קצת כמו שמבקשים משאלות לפני שמכבים נרות ביום הולדת. אבל לפתוח בקבוק יין נראה לי פעולה קצת יותר אופטימית מאשר לכבות נרות. למרות שכיבוי הנרות אומר שאפשר יהיה לאכול את העוגה ופתיחת בקבוק יין אומר שעוד מעט הבקבוק ייגמר, ההרגשה שיש אחרי ששותים בקבוק יין שלם, בדרך כלל הרבה יותר נעימה מאשר אחרי שאוכלים עוגת יום הולדת שלמה. ואולי זה פשוט כי לפתוח בקבוק יין אפשר לעשות יותר מפעם אחת בשנה.
//שירה פריגת