באותנטיות של המקום הזה דרמות מקומיות מתערבבות עם צעירים שמצאו עצמם מאושרים פה. סיפורי אהבה ננעצים כמו חול מתחת לציפורני העיירה הזאת, מלוכלכים וטבעיים בו זמנית. הלחות הנוראית גורמת למחשבות לנזול כלפי חוץ, לחלומות להידבק לכרית.
אז נשארנו.
שלושה שבועות חלפו בעיירה הקטנה והמשוגעת הזו. בנויה כמו אירופה, מלוכלכת כמו התחנה המרכזית בתל אביב. בערב שיכור עם חברים מקומיים סגרנו לעצמנו עבודה בחנות גלישה קטנה במרכז העיר. דירה שהיא לא הוסטל לשם שינוי, חצר קטנה ומקסימה, נסיעות חינם לבית חוף..ברור שנשארים! וכך חלפו השבועיים האחרונים. מוחיטו ללא תחתית מ-11 בבוקר. חצי יום בחנות, החצי השני בבית החוף. לאור הכישורים המופלאים שלי הבנתי שעדיף שהספורט שלי יישאר צפייה בגולשים מסוקסים מאשר שאגלוש בעצמי (ממשיכה לנסות, מאכלסת כרגע יותר מי ים ממוחיטו בבטן).
ובלילות פה.. וואו, הלילות פה. ברים מקומיים, שפות והורמונים מתערבבים לקצב סלסה מקומי. המוחיטו מתחלף לרום וקולה, אותם גולשים מסוקסים מנסים להפגין כישורים גם על הרחבה. הפרצופים פה כבר הפכו מוכרים עבורנו, רובם כבר קרויים חברים של ממש. על חלקם עוד אזיל דמעה כשאעזוב.
אז בין הים ללחות העירונית לקחנו יום חופש. הרחקנו מעט להר הגעש Cerro negro המפורסם בזכות הvolcano boarding שבו- שעה של טיפוס לרקע נוף עוצר נשימה שבסופו גולשים מטה על משטחי עץ. נשמע כיף לא? אז זהו, שכיף למי שהספיק לגלוש. בשיאה של סופה מטורפת מצאתי עצמי מחבקת את הקרקע ואת חמשת האנשים סביבי שאני אפילו לא מכירה. בחליפות האסטרונאוט הכתומות וסחוטות המים שלנו, משקשקים מקור וזוהרים לאור מטח הברקים שסביבנו. מכירים לראשונה אחד את השני למקרה שנסיים פה את חיינו יחד, אבל בחיוך כן? אבנים קטנות עפות מכל עבר, הרוח לא מאפשרת להרים את הראש, בטח שלא לעמוד. שעה שלמה חלפה כך. השפות התערבבו והתקרבו לתוך החיבוק המפוחד מעט. אך כמו מטיילים אמיתיים, חסרי גבולות ועם האנגובר רציני – לא הפסקנו לצחוק. הרוח נחלשה מעט ובידיים משולבות רצנו מטה, מתגלגלים ומקפצים לאורך מדרון הר הגעש. מרוצים ששרדנו, מבואסים שכבר לא נככב בכל ערוצי החדשות כמו שצפינו..
עם החזרה להוסטל אף התבשרנו על אספקת מוחיטו לשארית היום לשורדים והחזר כספי מלא על הטיול. הצד הישראלי שבי הרגיש מנצח. הצד הפרוזאי שבי שמח על סיפור נוסף שימלא את השורות.
בניקרגואה הענייה מחומר, העשירה בשמחה – אני מניחה לעצמי לשוטט יחפה ברחובות, להתלכלך מהאבק המקומי. בכל מובן מטאפורי של המילה. השתקעתי בלאון, עיירה קטנה מספיק בשביל לסבך את החיים פה, בשביל לתת לנו להרגיש גדולים מהחיים. אני ממלאת את המחברת בשגרה שהרבה היו מאחלים לעצמם כרגע. תוכלו לקרוא לזה חיה את החלום, אני קוראת לזה חיה את החיים. אני כותבת את השגרה שלי פה, ממסגרת אותה בקווים דימיוניים של אושר, מפסקת אותה במציאות שיכולה להיות כזו בכל מקום, כל עוד אבחר שכך תהיה. לכתוב על סיפורי אהבה זה מעייף, רומנים נשמעים קיטשיים על הנייר, את הנופים המדהימים שפה אפשר למצוא בגוגל. אבל משהו באותנטיות של המקום, בחוויה המקומית, בחיים על הקצה, של הר געש או בכלל של עצמי – הם סיפור ששווה לספר.
חלפו כבר כמעט חודשיים בדרכים. פרק נוסף נחתם. בעוד כמה ימים גם ניקרגואה תישאר עבורי זיכרון מתוק. אני ממשיכה הלאה כשמשהו מהמקום הזה יישאר נעוץ מתחת לציפורניי, ילווה אותי להמשך הדרך. אני ממשיכה הלאה, כמשהו ממני יישאר כאן, דבוק לכרית.
//עדי כהן