לפני שנים מספר זה קרה גם לי, הגעתי לגיל הזה. מעכשיו כבר לא הזמנות ליום הולדת או מסיבת בריכה ב -S.M.S או בפייסבוק, לפתע זה נהיה רשמי…מתקשרים אליי באופן אישי בקול מתרגש אך עייף מכמות הטלפונים שנעשו כבר ושואלים – "היי מה קורה? (אל תעני, אין לי זמן לשיחת חולין) את בבית? אני רוצה לבוא לתת לך הזמנה". לחתונה!
מה חתונה? מה קשור עכשיו? אבל הם עדיין צעירים, אני צעירה!
"אסתר את כבר לא צעירה, הגיע הזמן לחשוב ברצינות קדימה..", מהדהד בראשי קולם של בני משפחה כאלה ואחרים מלווה בפרצוף מאוכזב. טוב אני מודה, אני כבר לא עד כדי כך צעירה ודי הגיוני שאנשים בגילי כבר עומדים מתחת לחופה – מודה! אז כיבדתי את חבריי בנוכחותי בחתונה אחת, בעוד אחת, שתיים, חמש (אבל מי סופר?!) באחת מהן הזוג כבר הספיק להתגרש ובעוד כמה חתונות שצאצא הספיק להגיח לאוויר העולם תוך פחות מ-9 חודשים (אהממ…), נפרדתי ממיטב כספי, הוספתי לארון הבגדים שלי עוד כמה שמלות ערב שלא יהנו שוב מאוויר החוץ ושרפתי עוד כמה תאי מוח אפורים יחד עם הכבד שלי שיחדיו תיאמו ישיבת קבינט לברר איך עוד לא הבנתי שלא מערבבים אלכוהול, בטח ובטח לא בחתונה שיש בה הסעה משותפת באוטובוס בדרך חזרה. אבל לדבר אחד לא הכינו אותי, ליום שבו אקבל טלפון נרגש מסוג נוסף – "אני רוצה שתהיי המלווה שלי!"
המלה-מה? מה זה בכלל אומר להיות מלווה? זה כאילו כמו בחתונות שרואים בסרטים את השושבינה שלבושה בשמלה ורודה ופפיון ענקי בגב? מיליון תסריטי אימה החלו מתרוצצים במוחי אבל אף לא אחד מהם השתווה לתסריט האמתי והיא בשלה: "איזה כיף לנו, נהיה מהבוקר ביחד!"
השעה בהחלט הייתה בוקר כשהגענו לסלון הכלות אבל כל קשר אחר בין התסריט המקורי לתסריט המציאותי הוא מקרי בהחלט. את פנינו קיבלו שולה ושולה (שמות בדויים) שולה א' מושיבה את חברתי הכלה המיודעת ומתחילה לבצע בשיערה הארוך מתיחות. שולה ב' מחייכת אליי ושואלת מה אני רוצה לעשות בשיער. מאיפה אני יודעת?? מה אני מבינה בזה??? ותוך שניות ספורות אני מוצאת עצמי על הכיסא עם מחליק בשיער, מסלסל, סיכות, מסרק, פן, מברשת ודורבן (מה?), לפני שאני מספיקה לעצום עיניים מותז לעברי ספריי K300 שאמור להחזיק את התסרוקת שלא תתפרק ומהר מהר לחדר האיפור. על פניי נמרחות כמויות מייק אפ אדירות שלא היו מביישות ליצן קרקס ותוך כדי שאני מפחדת להתעוור מהמסקרה שננעצת בריסים שלי אני נאלצת לסרב בנימוס למאפרת שמנסה לשדך לי איזה קרוב משפחה שלה, לכו תסבירו לה עכשיו אתם שלחתיכים בני ה-40 יש שריטה עמוקה מדי שכבר הפכה לצלקת.
אחרי הטיפול "המפנק" והארוחה העוד יותר "מפנקת" מהחמג"שית, הגיע החתן המיוחל לצלילי שיר מרגש כלשהו ואני מהצד, מוחאת כפיים ומרגישה את הלחיים כואבות לי כבר מחיוכים ומהסיכות שדוקרות לי את הקרקפת והנה הגיע הרגע- יוצאים לצילומי חוץ! אחרי נסיעה צפופה ברכב וחום אימים מצאתי עצמי קופצת בשדה קוצים, מעיפה ברחשים מהשמלה של הכלה, מעקמת את הקרסול, סוחבת לצלם את המצלמה ותוך כל זה מנסה להישאר יפה- שקט, מצלמים! ואם חשבתם שפה זה נגמר אז לא ולא – לדאוג שלא יפריעו בזמן חתימת הכתובה, להרגיע את הלחץ של הכלה מדיג'יי בעייתי, להרגיע את ההורים שהכול בסדר, ללכת לשלם לצלם של המגנטים, להיות אחראית על המפתח של החדר חתן כלה, אה כן – לחלק את הצעצועים ברחבת הריקודים והכי חשוב – לעשות שמח. וואו – להיות מלווה זה מעייף! דבר חשוב אחד למדתי מהחוויה, אני בחתונה שלי מתארגנת בבית, אני רוצה לראות את הספר שיעז להעיר אותי לפני 13:00 בצהרים.
ולחברתי הטובה, הכול בהומור, אוהבת אותך והיה לי לעונג ללוות אותך ביום החשוב הזה, רק תעשי לי טובה, אל תתחתני עוד פעם.
!MAZAL TOV
רוצים לקבל את מגזין מתחתנים במתנה? לחצו כאן
//אסתר גרינברג