פעם קראתי ספר של גלילה רון-פדר שקראו לו אל עצמי. וכולו היה כתוב בתוך מחברת של ילד שאומץ על ידי משפחה אומנת שכותב לעצמו ועל עצמו.
כשסיימתי את שיחת הטלפון שלי עם סיוון מ"מה וזה" שאמרה שלשם התחלה כדאי שאכתוב משהו על עצמי. התגובה הראשונה הייתה משהו כמו "פאק איט, אני לא הולך להתאמץ בשביל החרא הזה". ומשום מה נזכרתי בסיפור ההוא מ"קריאת כיוון" שלא חשבתי עליו מגיל 15. עברו להם יום-יומיים ובערב חם ומשעמם התעליתי על העצלנות המובנית שלי, התיישבתי וניסיתי. בתחילה כתבתי איזה מין תמליל של השיחה עם ניסיונות להוציא קצת פאנטשים אבל זה יצא מלוקק ובעיקר לא מצחיק. שלחתי את זה וקיבלתי דרישה למקצה שיפורים. האמת – בצדק. מאז עברו שבועיים. ויש לי דקירות בתחת. בא לי. ובא לי שזה יצא ממש טוב. קשה לכתוב על עצמך, בעיקר כי כשאני עושה את זה ככה – כנה והכי ישיר שיש אני חושב לעצמי רוב הזמן – "את מי בכלל זה מעניין".
מתוך ויקיפדיה
הגעתם עד לפה. אני ממשיך להגיד לעצמי שזה לא אומר כלום על הכתיבה שלי. אני לא כותב הרבה זמן אבל הג'וק קיים כבר הרבה שנים. אני מת להתפרסם אני לא אשקר. אני חושב שבשביל זה רובנו פה. ואני לא ממש אאמין למי שיגיד אחרת. דן תורן פעם אמר לי שכל מה שאנשים עושים בחיים שלהם זה בשביל להשיג בחורות בסוף. הולכים ללמוד רפואה, מקיפים את העולם, טסים לירח. הכול בשביל לעשות רושם.
אז למה אני כותב אחרי ההקדמה הבלתי נסבלת הזאת תהילה או בחורות? סביר שבשביל להשיג בחורות.
אני כותב סיפורים קצרים בעיקר. שהם קצת עלי וקצת על כולנו. די הרבה על הביצה התל אביבית שלנו. שאנחנו שקועים בה עד הצוואר. על סקס. על אהבה. על ים. על חופש. על התלבטויות. על גיל 30+ שלא עושה לנו חיים קלים. ועל מה לעזאזל נסגר איתי.
מתוך ויקיפדיה
אני, אני לא למדתי. אני רווק ותל אביבי עם רקע חזק של מושב. בן 32 שאומר שמחפש זוגיות ובעיקר שומע ש "ככה לא מחפשים". טוען לשפיות. רוקד בחתונות. כותב בתחתונים. בוהה מהחלון. לובש משקפיים עד מאוחר. מטייל לבד. ורואה דברים אחרת. או לא. אולי אני משעמם אתכם ואולי תתחברו. אולי תחשבו שאני מגעיל ואולי לא תקראו אותי יותר לעולם.
אני בעיקר חושב שאם גרמתי לכם להרגיש משהו ולא משנה מה תוך כדי שקראתם – עשיתי את שלי.
//אדם גולעד