לא האמנתי, אפילו לשניה, שזה יקרה לי שוב.
לא חשבתי שיכול להיות מצב כזה שארדם ליד מישהו כשאינני שיכורה, עצובה, מחוללת.
לא העלתי על דעתי שהגבר שמנשק אותי בלילה יהיה גם חברי הקרוב.
לא האמנתי שאשמע שוב את המילים "אני אוהב אותך" ושכל הקיטש הזה יישפך ממני.
אבל עובדה, זה קרה.
אני חושבת שהדבר הכי טוב שקרה לי בחיים היה שהשמנתי, בגלל כדור לא מתאים העליתי כמעט 20% ממשקלי ופתאום על גופי הדקיק עטיתי שכבת שומן בלתי מוכרת. לא ידעתי איך לעכל את עצמי עם 15 ק"ג מיותרים. דבר אחד ידעתי – אין יותר גברים, אין יותר לילות של סקס סמים ואלכוהול. את הגוף הזה אני לא מראה לאף אחד. ויהי מה.
בעבר, לאחר שהשלמתי עם הנפש הקשה מנשוא, ידעתי להשתמש בגוף ובמיניות שלי כדי להשיג את מבוקשי. עתה, משאבדו גם אלו, חשתי מיוסרת מתמיד. לא האמנתי שנותר לי עוד מה להציע לעולם, כל שכן לעולם הגברים.
ואז בא א' שלי. לגמרי במקרה, בלי שאף אחד מאיתנו ירצה. לא העזתי לחלום עליו. מבחינתי הייתי גוף שמן ונפש חבולה, שילוב קטלני של מזרנים מהלכים לכל היותר. אמנם החברה הפטריאכלית לימדה אותי להאמין ש"בחושך כולם שווים" וש"מי שממיין לא מזיין" , אבל הבושה התגברה על האמת החברתית המכוערת שבה האמנתי כל חיי מתוך מצוקה ובטחון עצמי של חתול רחוב. הצעתי לו שנהיה ידידים ולמרבה הפלא הוא הסכים.
אף אחד לא הסתכל עליי מבפנים מעולם. אפילו לא בעלי לשעבר. קשה להסביר עד כמה חשתי על בשרי את כל מה שמכוער במין הגברי. מי לא פנה אליי בהצעות שיש שיקראו להן מגונות, אך בעיניי הפכו לנורמה? גברים נשואים, צעירים מאד, מבוגרים מאד, חברים לעבודה ושלל צורות חיים אחרות. מילים משורש ז.ר.מ נשמעו באוזניי יותר פעמים משמי הפרטי בשנים הללו. נאלצתי להחשף לאמירות מחפירות כשסירבתי ולאמירות מחפירות כשהסכמתי. כך או כך, בין אם הסכמתי או לא, המוניטין שצברתי היה מכוער. בשיטת חבר מביא חבר הם הגיעו, חלקם חושפים את פניהם המכוערות באופן ישיר וחלקם מתחבאים אחרי בקבוק יין ומילים יפות. אפילו לא אחד מהם נשאר ללילה. שנאתי את המין הגברי. שנאתי את המין הנשי שמאפשר לו להתנהג ככה. אך יותר מכולם שנאתי את עצמי, שנאת מוות, ייחלתי למותי בכל בוקר מחדש ובכל ערב מחדש. וכך התגלגל לו הגלגל, השנאה העצמית גרמה לי להמשיך בהתנהגות הפוגענית וההתנהגות הפוגענית הגבירה את השנאה העצמית.
ואז בא א' שלי והסתכל והזכיר לי את מה שכל כך התאמצו להשכיח – את הנפש שלי. ולא את הנפש השבורה, הפגועה. את הנפש הצעירה, היפה, הכמהה לחום ואהבה. הוא האמין בי ברגעים שלא האמנתי בעצמי. לפתע גיליתי שכל הקיטש שתיעבתי, הוא החיים האמיתיים. פתאום הבנתי שיש אנשים שבאמת חיים בקלישאה והצטרפתי אליהם. ואני כל כך נהנית.
זה לא היה קל, בגלל העליה במשקל בדיוק החלפתי כדורים והתקופה הייתה תקופה של חרדות קשות והתפרצויות סמי אלימות. א' שלי נחשף להכל, ליפה ולמכוער. לאמונה העצמית המתחדשת בצל החרדה המתעקשת. לצחוק המתגלגל ולבכי האיום , זה שאיים לקרוע אותו מעליי לרגע. אך הוא נשאר. א' שלי הרשה לי להיות מי שאני ובתמורה מי שאני נתנה לו את כל מה שהיא יודעת לתת. נתנה ותמשיך לתת. נכון, יהיו עוד ימים קשים. אבל אנחנו ניצחנו ונמשיך לנצח. אני, א' והתרופות.
//ענבל לוי