בעד – שלומי טסה
הייתי, כמו כולנו, בכמה חתונות בחיי. יפות יותר ופחות. מושקעות יותר ופחות. בחלקן רציתי לחנוק בידיי את הזוג המאושר, כגמול לחנק הכלכלי שעברתי כסטודנט בעונת חתונות. הייתי בחתונות מצומצמות, צפופות, מעונבות ומכופכפות. עם מוסכניק על תקן דיג'יי, ועם כליזמרים שמרביצים רימייקים לליידי גאגא. הצורך האינסופי לחדש, לעשות משהו "שמתאים בדיוק לנו", כי זו "החתונה שלנו ואנחנו נחליט מה יהיה" ולא בא לנו משהו בנאלי, רוצים שיישאר זיכרון מיוחד וכיפי בדמות עוד מגנט מצהיב. מרוב חידושים, זה נראה אותו דבר. אוכלים, שותים, רוקדים, מצטלמים, הביתה.
עם כל זה, אני אוהב חתונות. במיוחד כשמדובר באדם קרוב אליי. אני עדיין מעדיף להתבכיין בשקט על הפרידה הכואבת בין הארנק שלי למעט המזומן שבו, מאשר להיעדר ולא לתרום כלל. הסיבה המרכזית היא שאני מת על הרגע הזה שבו עומדים שני אנשים, ומגלים מספיק תמימות וביצים, שלא לומר קלות דעת, כדי להכריז בקול רם שמעכשיו הם לנצח. זו סיטואציה כל כך נאיבית (הכותב הינו בן להורים גרושים באושר, עם או בלי קשר) שאי אפשר להישאר אדיש כלפיה.
כשזוג מחליט להתחייב בלי לקיים אירוע פומבי, זה מצטמצם לכדי סידור של שישי בבוקר, כמו ללכת לדואר. משהו שאפשר לעשות בטריינינג. מבחינתי, אם כזו אדישות הייתה מספיקה, אולי לא הייתי כזה אופטימי שאוכל לחיות עם הבחורה לנצח. אני רוצה את האופטימיות הזו, מגיע לי לשאוף אליה. כאשר (ואולי גם אם) תגיע אישה שאחליט שאני רוצה לחיות איתה לנצח, לא ארצה שהמודל לנצח הזה יהיה טריינינג וחולצת סוף מסלול, אלא משהו שמנסה להתעלות מהשגרה. שגרה תהיה לנו מספיק. אולי יותר גרוע משגרה. אולי נתגרש בסוף, אולי יהיו לנו חרא של חיים ביחד. מה זה משנה?
היפה בלבן
אהבה לא קשורה למציאות. יעיד כל גבר שמתגורר בפרנדזון. תעיד כל בחורה שזרק אותה בחור והיא עדיין לא משחררת. בעיניי, אהבה היא לא דבר שתלוי במרחב או בזמן. אם היא חזקה מספיק, ואם אפשר ליצור רגע שבו אפשר לחגוג אותה, ולו לכמה שניות, במרחב, בזמן ובטוקסידו שבאמת ראויים לה, אז כן, הייתי רוצה אותו. להיות האופטימי הכי מטומטם בעולם (או להיפך), ולהצהיר אותה בפומבי.
נגד – הדס גוילי
האנושות ידעה לא מעט המצאות מטופשות: הזקן הצרפתי, חולצות עם כריות בכפתיים, ה"הנראה מחובר לאחרונה ב… "או ילדי אור הירח. אבל אולי המטופשת ביותר היא החתונה.
מתחתנים יקרים, חשוב לי שתדעו – האורחים היחידים שנהנים מהאירוע הם ההורים שלכם. אחרי שנים של תיזוזים מחתונה לחתונה – הם יכולים להחזיר את ההשקעה הכספית של פיזור הצ'קים שלהם וכן, גם התקווה לנכדים. אבל אם תסתכלו מסביב ותראו את אלו שעושים עכשיו רכבת לצלילי משינה, מלאים בשרשראות הוואי וחולצות מזיעות – הם סובלים.
נכון, הם מחוייכים מאלכוהול, הם העלו תמונה לפייסבוק עם הכותרת "חתונתתתת השנהההה" והם ישבחו את האוכל כשתשאלו אותם למחרת, אבל זה רק בגלל שהם אוהבים אתכם. לא את האירוע. הם הטריחו את עצמם לנסוע עד גן האירועים בחור הזה שבחרתם כדי שהמנה תצא זולה, הם מטפסים בחליפות ונעלי עקב על צוקים כי החלטתם שאתם רוצים אירוע לא שגרתי בהרי ים המלח, הכתם על החולצה מהסופלה פרווה לא ירד לעולם, הם קורבנות ל"בקרוב אצלכם" מלא הרחמים, הם הוציאו מאות או אלפי שקלים בשביל המתנה, הבגדים, הפן, החינה בה נזכרתם בשורשים המזרחיים שלכם לראשונה בחייכם, הלופט בדרום תל אביב שנראה כמו מאורת קראק ואליה הביאו קוראת בקלפים או חשפנית למסיבת הרווקות או רווקים בהתאמה.
החברה הטובה הזאת שמחייכת מהתרגשות בחופה תוציא את פירוט העו"ש למחרת ותראה את המינוס. החיוך יהיה אותו חיוך, רק עני יותר. בגדול, גם אם זה היה האירוע שלי לא נראה לי שההשקעה הכספית הלא הגיונית בעליל על ערב אחד בו אני לבושה יפה ואומרת "תודה שבאתם" לקרובי משפחה מקרבה שביעית שלא ראיתי בחיי היא הוצאה מוכרת. לפחות לא מוכרת על ידי ההיגיון.
שמחה גדולה הלילה
אני לא צריכה אורחים שיחגגו את האהבה שלי ובטח שאני לא מחפשת שיתנו לי פרס על זה שהמערכת יחסים שלי מחזיקה מעמד. אהבה זה משהו אינטימי שאני מעדיפה לחגוג אותה עם ההוא שאני אוהב, כל יום ולא פעם אחת בחיים.
ובטח מבלי לקבל אחר כך ביקורת על מידת העשייה של הסטייק.
רוצים לקבל את מגזין מתחתנים במתנה? לחצו כאן
//שלומי טסה
//הדס גוילי