אי אפשר לאהוב אותי, היא מתפרקת מולי לחתיכות. אי אפשר, היא צורחת. ואני יושב פה, מתכווץ לכדור לחץ קשיח ונאלם דום.
אני לא יודע מה לעשות במצב הזה. השעה שתיים לפנות בוקר. היא מטפסת על הסולם, מעיפה את המזוודה למטה מהבוידם ומתחילה לדחוף לתוכה כל בגד הבא ליד. יש לה בכי של חיה פצועה שנלכדה במלכודת שממנה אין יציאה. והמוח שלי על ספידים. אני רואה אותה ולא מאמין שלפני שעה היינו בדרך לתפוס ראש בפאב. רק לפני שעה היא חזרה הביתה מעוד יום עבודה. לדירה הזו שלנו, עם ארבעה חדרים צבועים לבן ורצפה אפורה קרה. כזו שנעים להלך עליה יחפים ביום קיץ חם ולראות את טביעות הרגליים מוטבעות לרגע ומתנדפות לאויר המתערבל שחודר מהמרפסת הירוקה.
מתכנן בינתיים על הפאב הזה, אקח אותה ביד בלי לשאול שאלות. הפעם אני לא שואל מה לעשות. אני אומר לה. שתתלבש יפה. עם השמלה הירוקה הצמודה שלה. זו שחושפת טפח קטן ומרעידה לי את הנימים בפנים. ואני לא זוכר מה קרה שם. בין השמלה הירוקה והנימים והרגע הזה.
עכשיו היא שעונה על הקיר באפיסת כוחות. המסקרה נוזלת לה על השמלה הירוקה, יוצרת שביל שחור מרוח. אני עומד מולה בתחתונים עם כוכבים וחושב שהייתי סוטר לה כדי שהיא תפסיק לצרוח. כל הכוח שלי אצור בין הכוכבים בתחתונים והנימים בפנים שרוטטים מפחד ומזעם.
תופס אותה בכתפיים, מפעיל יותר כוח ממה שצריך. היא חסרת משקל וצורה עכשיו. ממשיכה למלמל שאי אפשר לאהוב אותה. תסתמי כבר. הלוואי והייתי יכול להרכיב אותה מחדש, נורמלית יותר. שתצליח להבין שהיא הדבר שאני הכי אוהב. לא בקלישאה, באמת. לא סתם אוהב, רק כדי לאהוב וזהו. אוהב כי היא האדם הכי אמיץ שהכרתי, כי אין בה פחדים מהלא נודע, כמו שיש לי. הפאזל שלי הוא חתיכות מפורקות של פחדים. אני מתעב את התמונה של הפאזל שלי. הפאזל שלה מורכב מטלאי על טלאי, אבל בה אין פחד מהמחר ואני רוצה שזה יקרה גם אצלי.
אני אוהב אותה כי המגע שלה על העור שלי מזכיר לי שאפשר לאהוב גם אותי. אני אוהב אותה כי אין בה ביקורת לדברים הכי מסריחים שאני עושה לפעמים. אני אוהב אותה כי חשבתי שהתגברה על כל מה שעשו לה פעם. נשאר רק המבט שלה, שמצטנף ממשפט לא ידוע, כשהיא מתחילה לראות מלבנים אפורים שעולים מהזכרון. כל מלבן אפור מכיל זכרון שחור שאני לא יכול להכנס אליו. המפתח אצלה והיא לא מכניסה לשם אף אחד. רק היא והביקורת העצמית השנאתית הזו.
אוחז בה בכתפיים, נושא אותה כמו דף נייר שמונח על היד. לאט שלא יעוף לי ויעלם ברוח התזוזה. מניח אותה על המיטה. זו לא את שאי אפשר לאהוב. אני שונא את עצמי. בזכותך אני מצליח לאהוב. בינתיים היא מתקפלת לכדי פלונטר אנושי. נראית כמו כלב בייגלה לבן עם שיער בלונדיני. נרדמת תוך כדי מלמול שאי אפשר לאהוב אותה. זה לא משנה מה אני אגיד, היא לא שומעת כלום עכשיו.
שחור הלילה משכיח ממני את המזוודה שמחכה ליד הסולם. היא תקום בבוקר ותתעלם ממנה, כשאני אחזיר את הבגדים לארון. תצחצח שיניים ותבדוק אם הן עדיין לבנות ותתלונן כמה האף שלה לא סולד. ואני אלך למטבח להכין קפה. מת לחביתה, לשבור את כל הביצים שאני הולך עליהן. הרסיסים ישארו בחדר השינה. עד הפעם הבאה.
//קרין קובלסקי